הילד הרע ששינה הכל

עונה 2, פרק 26

~בפרק הקודם~
"אני רק אומר לך ישר שלא יהיו בינינו סודות ושלא תהיה מופתע אם יגידו לך את זה. אתמול בלילה אני וקים התנשקנו אבל מיד אחריי זה הבהרנו אחד לשני שלא יקרה בינינו כלום כי היא עוד אוהבת איתך למרות שאתה אידיוט גמור ואני עדיין אוהב את אוולין שהמשיכה הלאה לעומתי." אמרתי לו במהירות והוא צחק והנהן לחיוב. "איך היא?" שון שאל ואני נאנחתי ואמרתי "היא בסדר גמור. כנראה כבר חוקרת איפה אנחנו, אבל... היא בסדר." הוא חייך והנהן לחיוב.
~בפרק הזה~
ישבנו במשך כמה שעות אחד מול השני ודיברנו. אני חושב שאף פעם לא יצא לנו לדבר כמו שיצא לנו לדבר כאן. לפתע נכנס הגבר לחדר וגרם לנו לסתום ת'פה. "אז.... מה שלומכם? הספקתם לדבר אני מבין." הוא אמר ולנו לא היה מה לענות. "רק שתדעו לכם... החברה שלכם כבר בדרך לכאן. אני לא יודע אפילו איך אתם מתסדרים איתה, היא כזאת משוגעת אבל מה שכן אני מוכרח להודות שהיא יפה.

אפילו כוסית אפשר להגיד. תראו, כמו שכבר אמרתי לשון, אנחנו הולכים לעשות הכל כדי שתסבלו! אתם יו...." משפטו נקטע כאשר ממכשיר הקשר אחד האנשים אמר "היא ברחה! תתכוננו להתקפה!" באותו הרגע אני ודניאל הבטנו אחד בשני וחייכנו. זאת קים שאנחנו מכירים.

{נקודת מבט קים}
משום מה תמיד יש לי את הצורך להציל את התחת של שון ודניאל. הם אוהבים להסתבך ואני יודעת את זה כבר הרבה מאוד זמן. אחריי שהשומרים הדוחים האלה תפסו אותי ואת אוולין, הם זרקו אותנו לרכב שלהם והתחילו לנסוע. בזמן שהם לא ראו פתחנו את הקשר של החבלים ופתחו את דלת הבאגז' ופשוט רצנו הכי מהר שיכולנו. זה הכניס קצת אקשן והכניס אותנו גם לכושר אבל העניין לא בזה.

לפני שהם תפסו אותנו הם תפסו את אלכס וליזה ולקחו ברכב אחר. אחריי שהגענו לבית של שון ירדנו בזריזות לקומת נשקים ואימונים ולקחנו משם כמה נשקים ואני לקחתי גם פצצה כדי להפוך את ה"המסיבה" הזאת לרועשת ועל הדקך שתהיי פצצות לגבות. (סליחה זה היה דורש.) יצאנו מהבית ונכנסנו לאחד הרכבים שהיה לשון והדלקנו את המוזיקה על ההכי גבוה בשביל הכיף.

התחלתי לנהוג במהירות לכיוון הנ.צ שקיבלנו לפני כמה ימים. בדרך לא ישבתי על כלום חוץ מעל שון. אני יותר מידי אוהבת אותן בשביל לכעוס עליו. היינו ביחד לא מעט זמן בשביל שאני אבין שלא יהיה ולא היה אף אחד כמוהו.
עצרנו ליד המבנה שהיינו צריכים וכיבינו את הרכב. יצאתי ממנו ונכנסנו מהכניסה האחורית אל הבניין. "לכי לחדרים לחפש את שון, דניאל, אלכס וליזה ואני אשאר כאן." אוולין אמרה ואני הנהנתי לחיוב.

התקדמתי אל עבר החדרים וחיפשתי את החדרים של שון, דניאל, אלכס וליזה. מצאתי את חדרם של אלכס וליזה ושיחררתי קודם אותם. הם יצאו בריצה מהבמנה ואני בינתיים המשכתי לחפש את חדרם של שון ודניאל. לפני שהספקתי למצוא את חדרם קיבלתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בחדר שמואר בעזרת מנורה אחת שתלויה על התקרה ושולחן מולי. ידיי היו קשורות אחת לשנייה ופי היה סתום בסלוטייפ. לפתע נכנס בחור אל החדר והוריד מפי את הסלוטייפ. "אז מה שלומך קימברלי ג'ונסון?" שאל משתמש בשמי המלא. "מה שלומך משהו משהו?" שאלתי בחזרה משתמשת שמילה משהו במקום שם משפחתו ושמו הפרטי. "אל תתחכמי!" הוא דרך והתיישב מולי.

"תלוי." אמרתי והמשכתי להביט בפניו במעט שנאה. "תראי, את יותר מידי חצופה. יכנס לכאן מישהו שילמד אותך לקח קטן." לפתע נכנס לא אחר מאשר רוי לחדר. הוא היה מופתע לראות אותי בדיוק כמו שאני הייתי מופתעת לראות אותו. "אני יוצא, אתה נשאר איתה כאן ועושה איתה מה שאתה רוצה." אמר הבחור ויצא מהחדר. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי את רוי בבלבול והוא בא לשחרר את ידיי אך עצרתי אותו. "לא. הם יהרגו אותך בגללי על זה. לך תשחרר את דניאל ושון ואחריי זה תברח מכן יחד איתם. אני אסתדר." אמרתי לו והוא היסס אך לבסוף הסכים והלך לשחרר אותם.

"לא הבנתי למה א...." אמר הבחור וכאשר ראה שאני לבד בחדר מבטו הפך לכועס במהירות. בזמן שהייתי כאן לבד הצלחתי לפתוח את הקשר שהיה על ידיי לכן הצלחתי לקום בזריזות ולתת לו כמה מכות שהפילו אותו לרצפה. יצאתי בזריזות מהחדר וראיתי את החדר ליד גם פתוח וריק. התחלתי לרוץ לכיוון היציאה. התחלתי להתקדם לכיוון המדרגות כדי לרדת בזריזות אבל לפניי שהספקתי להגיע אליהן חטפתי כדור בבטן. התחלתי לרדת למרות הכאב אך בדרך התעייפתי מידי בשביל להמשיך לרדת. נשענתי על הקיר והחלקתי עליו מביטה בכל מה שמסביב. התחלתי להראות הכל בטישטוש. לפני שזה שירה בי הספיק לתפוס אותי, שון הרים אותי על ידיו ויצא יחד איתי מהמבנה ונכנס לרכב שבו כולם כבר ישבו וחייכו. "אני אתחיל להפסיק להציל לכם את התחת!" אמרתי בכאב בזמן שאני מחזיקה את הבטן.

לאחר כעשר דקות הגענו אל בית החולים. הניחו אותי על אלונקה והחלו הנשים אותי כי היה לי קשה לנשום לבד. הושטתי את ידי לכיוון שון והוא אחז בה עד שהגענו אל חדר הניתוחים. הרופאים הכניסו אותי אל חדר הניתוחים והזריקו לי חומר הרדמה. לאט לאט התחלתי להיותע ייפה יותר ויותר עד שעיניי נעצמו ומשם כאילו יצאתי מגופי. ראיתי את הכל מלמעלה והרגשתי כאבים חזקים בדיוק איפה שהרופאים טיפלו בי. הבטתי הצידה וקלטתי את כריס. חיבקתי אותו בחוזקה ומרוב התרגשות וגעגוע התחלתי לבכות. "היי, אל תבכי." הוא אמר בקולו הרך שלא שמעתי כבר זמן רב. "אני לא יכולה!" אמרתי והמשכתי לחבק את גופו. "תסתכלי עליי!" הוא דרש וכך עשיתי. "את לא נשארת איתי כאן! את יורדת תכף ומיד למטה ונשארת שם לפחות עוד 80 שנה." הוא אמר ואני הבטתי בו בבלבול. "אני גוססת?" שאלתי והוא הנהן לחיוב בעצב.

"הגוף שלך עבר יותר מידי בשנים האחרונות. הוא מתחיל להתפרק לאט לאט. רוב הסיכויים ששון יתרום לך דם. למה דווקא שון את שואלת, כי הדם שלו הוא זה שמתאים לך מבין כל מי שיושב בחוץ. תשמרי על עצמך קים, אני לא רוצה לראות אותך כאן שוב." הוא אמר ונעלם. אני חושבת שאף פעם לא הייתם בין חיים למוות וטוב שכך. אני נמצאת בין שני עולמות: שחור ולבן. שחור זה המוות ולבן זה החיים. אני רוצה לרדת למטה אבל משהו מושך אותי למעלה. אני מתחילה לקפץ בשביל לרדת למטה אבל שום דבר לא עוזר. עצמתי את עיניי והתחלתי להירגע. לאט לאט הרגשתי את עצמי יורדת למטה ובשנייה נכנסתי חזרה לגופי.

שמעתי קולות לידי ולאט לאט הכל הפך להיות יותר ברור ומובן. "תתיישב כאן בזהירות." שמעתי את הרופאה אומרת למישהו וניחשתי שזה שון. "כמה דם אני צריך לתרום?" שון שאל והבנתי שזה באמת שון. "שקית בערך." הרופאה ענתה והוא שתק. לאחר כמה דקות הרגשתי דקירה בידי ולאט לאט איבדתי שוב את הכרתי.