Sky

פרק 10

פרק 10

ידעתי שהוא המום, ראיתי את זה על הבעת פניו, והוא קפא גם, הוא לא ציפה למה שאמרתי, למען האמת גם אני לא. פיו היה פעור מעט אך שום צליל לא עזב את פיו.

ניצלתי את הזדמנות שנפלה לידי, שהוא היה בקיפאון מוחלט על מנת להתחמק מהמשרד שלי, אך כל עוד אוליבר שהה בו הוא בהחלט לא היה מסביר פנים ונחמד.

הסתובבתי כחסר מטרה, וחיפשתי דבר כלשהו לעשות שלא אראה כאחד שהסתובב חסר מטרה, מה שבאמת הייתי, אך אין לי שום צורך בכך שמישהו אחר ידע זאת, מלבד כמובן אני.

התעכבתי ליד מכונת הקפה קצת יותר ממה שבאמת הייתי זקוק, חיפשתי באיטיות את הסוכר הנמצא מול עיניי, נשארתי לעמוד ולאחר מכן התעסקתי מעט בפלאפון שעיניי נעו מצד לצד במטרה לחפש את צלם של חבריי שיעיד כך שהם התקרבו למקומי.

אך נראה כי כל אחד עסוק בעניינו ולאף אחד לא עניין מה עשיתי, או מדוע הכנתי קפה במשך חצי שעה שלמה במקום שתי דקות. כרגע בהחלט הודיתי על כך.

הסתובבתי שקוע בנייד, כאילו כל תשומת הלב שלי התרכזה בו למרות שזה רק שבריר של תשומת לב על מנת שלא אפול.

"ליאם." שמעתי את קולו המוכר של אדם, וסירבתי להאמין שהוא באמת כאן כרגע, תודה לאל הוא כל כך הציל אותי, יהיה לי סיבה טובה לחזור למשרד שלי וגם לסלק את אוליבר.

"אדם." כמעט ולא עצרתי בעצמי מלחבק אותו בחוזקה אבל לבסוף חייכתי אליו בכנות.

"למה אתה כל כך שמח?" הוא שאל בחשד.

הנדתי בראשי ומשכתי בכתפיי "זה פשוט ככה אסור לי לשמוח כבר שאני רואה אותך?!"

הוא הרים את ידיו כאות לכניעה "לא אמרתי זאת."

"לקחת קפה." הוא הביט לעבר היד שלי שהחזיקה קפה, לחלוטין שכחתי מזה ולכן רק מהנהן לעברו והוא חייך "אם כך, תן לי דקה, אני אכין לעצמי גם ונתפנה לעבודה."
הנהנתי אליו וחיכיתי בשקט לצידו.

אדם כהרגלו לא ממש מסוגל לצעוד בשקט, כל דבר אצלו חייב להלוות במשהו והפעם הוא החליט לספר לו את הפדיחות שקרו לאחותו בארוחות הערב ונהניתי וצחקתי בעוד מחשבותיי הרחק מכאן.

על המשרד שלי, על אוליבר ועל הנסיעה הקרובה הממומנת על ידו, איך לעזאזל הצלחתי להסתבך איתו כל כך?

פתחתי את דלת משרדי וכמעט נושף בהקלה כשראיתי שהמשרד ריק אבל אולי גם קיוויתי שהוא יישאר יחכה עד שאחזור, למרות החוסר הגיון הברור שבדבר.

אדם כבר התיישב והתחיל לעבור על הקלסר שהשאיר פה אוליבר לפני דקות אחדות או זה יותר מכך? השיטוט בחוץ גרם לי לאבד תחושת זמן, ואני פשוט התיישבתי לידו ועזרתי לו לעבור על זה.

*

עמדתי בשדה התעופה מעט לחוץ, אבל אמי נראתה מאושרת כך שבאמת לא רציתי להרוס לה את זה, והתחלתי לחשוב שאולי כל החופשה הזו היא בסופו של דבר לטובה, כי בהחלט הייתי זקוק לקחת פסק זמן מכל המרדף הבלתי נפסק הזה.

עלינו על המטוס והתיישבנו בנוחות בזמן שאמי לידי, נשענה אחורה ונהנתה מכל השקט המורעף עליה, והחוסר בעבודה ודאגות, היא באמת יכולה לשבת ולהירגע.
רק מלראות אותה כך גרם לי לרצות ללכת ולהודות לאוליבר בכנות על מה שהוא נתן, לא אכפת לי מהמטרה הנסתרת שלו, זה באמת היה מעולה לאמי ולכן אודה לו על כך, החלטתי בליבי. הנחתי את האוזניות על אוזניי, נתתי לזמן לעבור ולי להנות מהשקט החמים ומהרוגע השורה אליי ברגעים אלו.

נחתנו לאחר כמה שעות ביעד שלנו, וכרגע עייפתי מלריב או להתווכח, ולכן נהניתי מכל מה שניתן לי.

רכב חיכה לנו בשדה תעופה, כמובן שגם לזה אוליבר היה חייב לדאוג, לא, כאילו בית מלון, באמת אני יכולתי לממן את זה. גלגלתי את עיניי לאף אחד, אבל המון אנשים עברו על פניי, קיוויתי שאף אחד לא חשב שעשיתי זאת בגללו, כי אם כן זה יהיה מאוד מביך.

"פאק, דמאט" קללתי שכמעט שנתקעתי בעמוד ואמי הביטה בי במבט דואג ומיהרתי להרגיעה אותה "הכול בסדר, אני בסדר."
היא הביטה בי מספר שניות נוספות ועזבה את העניין.

נכנסנו פנימה ומסרתי את שמותינו על מנת לקבל את החדרים, הבחורה מהקבלה בדקה את שמותינו וחזרה עם שני כרטיסים.
הבטתי בה בחוסר הבנה והיא הסבירה " הזומנו לשניכם שני חדרים נפרדים, זה הדף המידע שלכם, ואני מקווה כי תהנו מהשהות שלכם כאן." הודיתי לה בעוד לקחתי את הכרטיסים ונתתי אחת לאימי שעלינו לקומה.

נשכתי את שפתיי מעט, והתרגשתי בהחלט בזכות הנסיעה הזו, התפצלנו לחדרים להכנה מהירה, וליציאה בקרוב, טוב כך לפחות אמרנו והיינו בטוחים שייקח לנו כמה זמן עד שנצא מהחדרים, אבל יש לנו סוף שבוע שלם ליהנות ממנו.
פתחתי את הדלת לחדרי וכמעט התעלפתי ממי שראיתי ישב בנחת על מיטתי, האם זו המציאות?
הלכתי רחוק על מנת לא לראות אותו מתברר שלא הצלחתי לעשות זאת.

~~~

אני מתנצלת שלקח לי זמן לעלות את הפרק, האמת שהיה לי השבוע יום הולדת ב6.5 והיו לי כמה ימים עמוסים.

תודה לכולם שאתם קוראים.

באהבה,

וויט אנג'ל.