Glowing Gold [yoonmin]-(מתורגם(בהקפאה

7

ג'ימין הסתובב במיטתו בשעת לילה מאוחרת, הוא לא הצליח להירדם, מצפונו לא נתן לו. מחשבותיו רצו במוחו.
לא הייתי צריך לשקר ליונגי. דבריו של הובי נגעו בו.
לא! הוא הולך לשפוט אותי! בדיוק כמו שכולם עשו.
ג'ימין סגר את עיניו בתקווה לגרש את הזיכרונות הרעים מעברו.

"הציג את עצמך בפני הכיתה, זה בסדר..." אמרה גברת צוי, המורה של ג'ימין בכיתה ו
"שלום... אני פארק ג'ימין... נעים להכיר את כולכם!" ג'ימין התכופף בביישנות
תלמיד הרים את ידו וגברת צוי נתנה לו את רשות הדיבור
"סלח לי אבל מזה על הפנים שלך?"
"סנגהוק! זאת לא שאלה הולמת!" גברת צוי גערה בו
"אבל מה זה?" הילד התעקש
"זה סימן של הנפש התאומה שלי" ג'ימין משך בכתפיו

הכיתה התחילה להתלחשש ג'ימין הטה את ראשו בבלבול הוא מעולם לא זכה לתגובה כזאת בגלל הסימן שלו לפני כן. כלומר אנשים תמיד בהו בו בצורה מוזרה אבל הם מעולם לא הגיבו ככה.

"זה אומר שהנפש התאומה שלך תתן לך סטירה?"
"הא?" שאל ג'ימין ונגע בפניו.
"אני מרגישה כל כך רע בשבילו, תאר לעצמך שיהיה לך נפש תאומה שתשנא אותך" לחשה ילדה קטנה
"אולי מגיע לו? היקום פשוט יודע!"
"אני שמח שאין לי סימן כמו שלו, אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי אם היה לי"

ג'ימין נאנח בקול רם ובעט בקיר הסמוך למיטתו
"תפסיק לחשוב מוח!"
הוא צעק על עצמו. ג'ימין שאב נשימה כשהוא מתחיל לבכות. הוא לא רצה לחשוב על זה, הוא לא רצה להיות בעל הזכרונות האלה. לעזאזל הוא רק רצה להיות מאושר.

*אם אתם רוצים תפעילו את המוזיקה עכשיו*

ג'ימין עצם את עיניו שוב וניסה להירדם, אבל פתח את עיניו שוב למשמע קול המוזיקה של הפסנתר מבעד לקירות.
זה היה צליל רך מאוד, אך חזק מספיק כדי שג'ימין יוכל לשמוע אותו.

ג'ימין החל לזמזם, מה שלא עבד טוב כי הוא לא הכיר את המנגינה אבל זה הרגיע את מוחו, והעיף את המחשבות הרעות
הוא עצם את עיניו מרגיש שלווה.

ג'ימין יכל לשמוע את הרגש המושמע דרך כל צליל. הוא התיישב ליד הקיר המשותף שלו ושל יונגי והצמיד את אוזנו לקיר כדי להקשיב טוב יותר.
הוא לא היה בטוח איזה שיר יונגי מנגן, הוא לא שמע אותו לפני כן.
כשג'ימין עצם את עיניו שוב הוא תיאר את יונגי בצד השני של הקיר, לא בטוח אם יונגי ידע שהוא מקשיב או לא הוא דמיין את אצבעותיו הדקות ןהארוכות רוקדות על הקלידים, בחדר הקטן והאור העמום.

הוא גם תהה מדוע יונגי ניגן בפסנתר בשעה כזאת מאוחרת. ג'ימין שיער שזה קורה תמיד ושיונגי היה בטוח שכולם ישנים.
לג'ימין לא היה אכפת, יונגי ניגן טוב מאוד והשיר הרגיע את עצביו. הוא ניסה לחשוב על הפעם האחרונה שהקשיב למוזיקה כזאת. במגמת המחול, בזמן זה הוא היה מקשיב בעיקר להיפ הופ, אך המוזיקה הזאת גרמה לו להיזכר כשהוא רקד בלט בילדותו.

ג'ימין תהה אם עליו לחזור לרקוד בלט, בהחלט הייתה לו את הגמישות לעשות זאת. הריקוד החזיר לג'ימין את השמחה. ג'ימין חייך בחדרו, הוא נזקק לעוד שמחה בחייו.
ליונגי היה ברור שהתשוקה שלו היא לנגן בפסנתר, ג'ימין ניחש שניגן מילדתו, זה הוביל לשאלות נוספות בראשו.

'האם אי פעם התחרה?'
'מי לימד אותו?'
'האם לימד אותו איש מקצוע או בן משפחה?'

הרגש במוזיקה, ניחש ג'ימין כי את השיר הזה הוא למישהו שיקר ליונגי, הוא המשיך לחייך ולזמזם לעצמו, גופו נלחץ על הקיר.

למרות שג'ימין יכל לחוש ברגש, הוא התקשה לנחש באיזה רגש מדובר. שמחה? לא, עצב? ג'ימין החליט להפסיק לנסות לנחש דברים ולהמשיך להקשיב.

לבסוף ג'ימין נסחף לשינה עמוקה חיוך קטן עדיין מופיע על פניו, כשהמשיך לחשוב ולחלום מחשבות שמחות.

יונגי הפסיק לנגן בפסנתר ופקח את עיניו כשהוא מביט בקיר מאחוריו.
הוא הקשיב היטב, ג'ימין סוף סוף הלך לישון. הוא איחל לצעיר להיות מאושר כואב לו לשמוע את ג'ימין בוכה באמצע הלילה.
השיר היה משהו שאימו ניגנה לו בילדותו כשלא יכל להירדם או שנבהל ממפלצות שמתחת למיטתו.
הוא קיווה שג'ימין יאהב את השיר ושהוא יוכל כעת לישון בשקט.
▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎▪︎
פרק 7🤗