בעקבות הנשר הכחול

ברוכים הבאים לאי הברברים. או כפי שהמקומיים קוראים לו: אי המנגו

אוליביה נפלה כשהספינה התנגשה באי אבל היא מיהרה לקום. היא רצה אל הסיפון, להוטה לראות איך האי נראה מבפנים. היא הציצה באי אבל מיהרה להוריד את ראשה בפחד. הספינה הייתה מוקפת בלפחות עשרים גברים חמושים בדברים מחודדים שמכוונים אל הספינה.
היא מיהרה אל אן "אן" לחשה בקול הכי חזק שיכלה "יש אנשים מחוץ לספינה" היא דיווחה והרגישה חשובה.
אן הביטה בה המבט מודאג, "ידעתי שהם לא מתים" נאנחה לעצמה ופנתה אל אמי ואוליביה. "אני יוצאת אליהם. אל תצאו מהספינה בכלל," הדגישה "אלא אם כן אני קוראת לכם ספציפית." אוליביה לא ממש הבינה מה זה אומר 'ספציפית' אבל היא הנהנה במרץ וכמוה גם אמי שנראה קצת מסויג מהרעיון. "תגידו גם לאריאנה. ובמיוחד ללוסי." הורתה להם.

אן הרימה את הדגל המאולתר שהכינה בזהירות וחץ שרק מעליה ופגע בו.
"מרלו!" היא שמעה קול מוחה. בטח האנשים שאוליביה אמרה לה. "אתה תהרוס לנו את המוניטין" הקול רטן אל מרלו.
"סליחה" קול שני, בטח מרלו, התנצל אליו.
אן חשה הקלה, לפחות הם דיברו באותה שפה. היא ירדה מהספינה באיטיות והניחה את הדגל המאולתר על הרצפה בניסיון להראות מחוות שלום. ושהיא אינה חמושה. למרות שזה לא היה ממש נכון. אומנם החרב שלה והאקדח לא היו עליה אבל היא עדיין הסתירה פגיון בשרוול. אן ניסתה לחשוב על משהו מקורי להגיד, "פנינו לשלום" היא אמרה לבסוף וניסתה שלא לצחוק. "אנחנו לא מהווים לכם סכנה" אף אחד לא קטע אותה אז אן המשיכה לדבר "אנחנו חמישה אנשים בספינה. שלוש נשים שאת מהן היא אני ואחת פצועה. נמצאים אצלנו גם ילדה ועבד" היא ניסתה לחשוב על מילה אחרת לתאר את אמי, אבל לא מצאה אחרת 'בחייך אן' גערה בעצמה 'לאן נעלמו כול המילים שלך?'.

אחד האנשים צעד קדימה ואן הניחה שהוא המנהיג כי כולם הביטו בו בעצבנות וחיכו להוראה ממנו. "ברוכים הבאים לאי המנגו" הוא אמר בקרירות "שמי הוא למניר" הציג את עצמו במעט אי רצון. "אן" אן השיבה לו קצרות. "ומה מעשיכם כאן?" קולו היה סמכותי והוא הביט בה במבט בוחן.
אן היססה בתשובה, היא יכולה לשקר אבל אז תתקשה בלמצוא שקר אמין, או... שהיא תספר לו את האמת ותצפה להחלטתו בתקווה. כול עוד לא הייתה להם כוונה להרוג אותם לאן לא ממש הייתה בעיה עם שתי התוכניות אבל היא בחרה בשנייה. "ובכן... אנחנו הגענו לפה ב.... שליחות" היא בררה את מילותיה "ה- אנשים האלו גרו פה בעבר וביקשו שאחזיר להם את אחד המקדשים שלהם" היא ניסתה להציג את זה באור יותר ידידותי ולא מאיים בהרג.

האנשים נרתעו "מקדשים?" גימגם אחד מהם בבהלה ואן הניחה שהוא דייב.

למניר נראה עדיין די רגוע אבל אן הבחינה שעיניו הצתמצמו "האם מדובר במקדשי המנגו שלנו?" הוא שאל ואן הופתעה שלא לצחוק.

"לא אדוני" היא חייכה אליו "אין לזה שום קשר למנגו. האם אוכל לקחת איתי את העבד כדי שיעזור לי בסחיבת המשא?" אן הניחה שאמי יוכל לעזור לה ולמניר הנהן בהסכמה.

כעבור זמן קצר אמי מצא אותו ואן את חופרים בהתרגשות ליד החוף כדי למצוא את המקדש. "הנה זה!" הוא קרא בהתרגשות וחפר במרץ מחודש. כעבור זמן קצר אמי ואן מצאו את פתח המערת המקדש ונכנסו פנימה. אן אומנם לא הייתה בתוך המערה הקודמת אבל היא לא ממש התרגשה. "בוא ניקח את זה ונסתלק" היא הורתה לאמי. הם הרימו בזהירות את השולחן המוזר שעליו ניצב הנשר המצופה זהב. כאשר הם יצאו מהמערה למניר הביט בפסל בחמדנות "יודעים מה?" הוא התחרט "אנחנו רוצים משהו בתמורה" קבע.
אן הביטה בו במורת רוח "כול מה שלמטה שלכם" היא אמרה בעודה נושאת את הפסל לספינה "תהנו" היא רטנה ועלתה אל הספינה מצפה בקוצר רוח לגמור את המשימה.

למניר התבונן בחבורתו "תטביעו את הספינה" הורה להם קצרות "ואז כול השלל יהיה שלנו" הוא חייך בחמדנות.