בעקבות הנשר הכחול

פרק אחרון- אדוונטה

אן קפצה את שפתייה בעקשנות "לא בא בחשבון" אמרה בזעף.
אמי תירגם לה את דבריה של אלינור "היא לא התכוונה שאוליביה תישאר באי. היא רק מבקשת שהיא לא תישאר איתך בספינה. האם זאת בקשה כול כך מוגזמת?"
אן שילבה את ידיה "אני יודעת שהכוונה שלך טובה" קולה התרכך "אבל דודתה של הילדה רוצה להרוג אותה. המקום הכי בטוח זה אצלנו" אמרה.
קולה של אלינור התחנן ואמי תירגם את דבריה "מסרו אותה לאנשים טובים שיטפלו בה, רחוק מהדודה. התנאים בספינה קשים מידי בשביל ילדה קטנה שכמותה. ילדה צריכה לגדול".
"אני מבטיחה לך שנטפל בה במסירות" אן לא השתכנעה "לא יחסר לה דבר".
"אין זאת דאגתי. מה יקרה לילדה שתשהה בחברת גנבים ורוצחים? תמימותה תילקח ממנה. אין אלו חוויות שאוליביה צריכה לעבור".

אוליביה הביטה באן ואלינור, שניהן נשים טובות שרק רוצות להגן עליה. "אני רוצה להישאר עם אן" היא אמרה במהירות והשפילה את מבטה.
אלינור נאנחה ומלמלה כמה מילים בתבוסה, "אם זה רצון הילדה" אמי תירגם.

אריאנה ולוסי התקרבו, "פספסנו משהו?" עיניה של לוסי צחקו אבל אן הבחינה שרק עיניה.
"לא משהו חשוב" חייכה.
אריאנה שזיהתה את המתיחות באוויר לא הוסיפה משהו ורק הצביעה מאחוריה "מי אלו?" שאלה.
עיניו של אמי הצטמצמו "זה הממפיס ונירן" אמר בשמחה והתקדם לעברם בעודו משוחח איתם בהתלהבות.
"נירן?" לוסי גיחכה "איזה מין שם זה?" היא התאפקה לשמור על פנים רציניות
"שם כמו אמירן ואלינור" אריאנה השיבה.
"למזלו הוא חתיך" היא טפחה לאריאנה על הכתף בצחוק.

אריאנה לא יכלה שלא להסכים עם לוסי והאבחנה הדקה שלה. הוא היה בחור בערך כבן גילו של אמי וראו שהיה שרירי מאוד. הוא ואמי דיברו כאילו היו מכרים ותיקים ואריאנה הניחה שהם באמת היו כאלה.
נירן התקרב וחייך אל הבנות. אמי מיהר להציג אותו "זה נירן" הוא החווה אליו בידו.
הממפיס חייך אליהן גם ואמר גם הוא משהו.
"ביקשתי מאמו לעשות לנו טובה ונירן בא לכאן בשליחותה" אמי תירגם "ברצוננו להביא לכם שי נוסף על טרחתכן הרבה".
אן קדה אליו בתודה "אנחנו מודות לך מקרב לב אדוני" אמרה ואמי תירגם לו את דבריה "אך איננו זקוקות לדבר נוסף. האבנים שנתת מספיקות לנו בהחלט" חייכה.
"אני מתעקש" הממפיס חייך ואמי תירגם "זוהי מתנה מאיתנו על שעזרתן לנו. לעולם לא נוכל להחזיר את חובנו".
אן האדימה "טוב לא צריך להגזים..." מילמלה ואריאנה החליטה להתערב "תודה רבה" היא חייכה וקדה אל הממפיס בתודה.

הממפיס סימן לנירן שהעביר לו משהו שאן לא ראתה. הממפיס חייך וחשף שלושה שרשראות זהות שלכולן היו את אותו התליון אך שונה במקצת.
הוא סימן לאן להתקרב אליו ואן התקרבה בהיסוס, המעמד הרגיש לה מקודש. הממפיס לקח תליון עם אבן רובי עדינה ובוהקת והניח על צווארה. אן נגעה בתליון העדין בצווארה "תודה" לחשה והוא הנהן אליה בסבר פנים חמורות.

אן נסוגה באיטיות והממפיס סימן ללוסי להתקרב. לוסי התקרבה אליו בצעדים בטוחים אבל היא שמרה את היד שלה קרובה ליד הפגיון המוסתר שלה. הממפיס חייך אליה חיוך מרגיע, כמעט כאילו הבחין בחששה והוציא תליון עדין בצבע תכלת. דומה להדהים לגוון עיניה של לוסי. היא הרכינה את ראשה בענווה והממפיס ענד לה את התליון. לוסי נגעה בו בפליאה "תודה רבה" היא הרכינה את ראשה ונסוגה גם היא.

הממפיס חייך אל אריאנה והיא הבינה את הסימן והתקרבה אליו בזהירות. היא הרכינה את ראשה והוא ענד לה תליון מאבן ברקת. הוא מלמל משהו ואריאנה לא הבינה מה הוא בדיוק אמר אבל אמי האדים. אריאנה חייכה אליו "תודה רבה" היא אמרה והוא חייך אליה בחזרה.

לאחר לאריאנה חזרה למקומה הממפיס קרא לאוליביה שהתקרבה אליו בפחד. הוא חייך אליה וליטף את ראשה בחיבה. הוא סימן לנירן וזה העביר לו צמיד יהלום קטן שהיה נראה שחרוטה עליו מילה. הממפיס לקח את הצמיד ואת היד המושטת של אוליביה וענד לה בזהירות. הוא הצביע על המילה החרוטה "אדוונטה" אמר בשביעות רצון.
"מה זה אדוונטה?" אוליביה שאלה בסקרנות והתבוננה באמי בצפייה לתשובה. אמי חייך.

"אדוונטה זה משפחה"

וואו. פרק אחרון. איזה התרגשות!!!
האפילוג יתפרסם בחמישי ואני כבר התחלתי לעבוד על הספר השני!

🥳