"פיו..." נאנחה רוז בעייפות ונתנה לעצמה ליפול לישיבה על האדמה. "כמה מפלצות כבר הבסנו עד עכשיו?"
"ארבע." השיב פול בחיוך דבילי והתיישב לידה. "אתה לא כל כך טוב כמו שחשבתי שתהייה..."
"אה, כן...זה רק בגלל שאני לא בכושר..." תירצה לו רוז בחיוך מאולץ וגרדה מעט את עורפה באי נוחות מסוימת.
"אני לא חושב ככה..." התקרב אליה פול והיא מיד נרתעה מימנו.
"פול." העיר לו אנדריי במבט רציני.
"נו, טוב, בסדר, אפסיק להטריד אותו!" נכנע פול בקול רם והתרחק מימנה.
"מה הבעיות שלו?" חשבה לעצמה רוז. "הוא לגמרי מטרידן!"
רוז הביטה בפול שנתן לעצמו לשכב על האדמה בחיוך מעצבן, אנדריי נשען על גזע עץ מולו והתעסק עם ענף קטן בשקט. היער נראה שליו עם הציפורים הקטנות שצייצו מרחוק, עם הרוח הקלילה שנשבה והעיפה עלים ירוקים-חומים גבוה אל השמיים הכחולים, ובעיקר בגלל השקט המעט מצמרר שפתאום נכח בו.
"משהו מוזר..." מלמל לעצמו פול.
"מוזר?" שמע אותו רוז. "מה מוזר כל כך?" תהתה לעצמה.
"אני חושב שכדאי שנמשיך עכשיו." לפתע מיהר פול לקום על רגליו.
"כן, גם אני חושב ככה." הסכים איתו אנדריי וזרק את הענף שהתעסק איתו.
"כל כך מהר, אבל רק עכשיו התחלנו לנוח..." התלוננה רוז בחוסר חשק לקום מהאדמה. "מה לעזאזל גרם להם לקום כל כך מהר?" תהתה לעצמה.
"אם אתה לא עומד בקצב שלנו, אתה יכול להישאר כאן." הביט בה אנדריי בעצבנות. "הרי אתה גם ככה לא אמור להיצמד אלינו." הוסיף וכבר הסיט מימנה את מבטו, המשיך בדרכו אחרי פול.
"נו, באמת..." נאנחה רוז באומללות. "חכו לי!" מיהרה לרוץ אחריהם.
הערב הגיע ובישר על סיום היום הראשון של התחרות, רוז סוף סוף חזרה אל גבולות הממלכה השלווה, אך עייפה, תפוסה, ולגמרי רעבה, הלכה אחרי פול ואנדריי אל עבר מבנה הדירות הענק.
"עוד יום אחד כזה ואני מתה..." חשבה לעצמה רוז ובקושי יכלה לעלות את עצמה במדרגות הארוכות.
רוז הביטה באנדריי שעלה בקצב נורמלי את המדרגות לפניה, היא גם הביטה בפול שדילג בקלילות ובחיוך ענק את אותן המדרגות, מדי פעם הפנה את מבטו אליה ואל אנדריי שנמנע מלהחזיר לו מבט. רוז תהתה לעצמה איך לפול נשאר כל כך הרבה אנרגיה בעוד שהוא זה שנלחם כמו שד משוגע נגד המפלצות, בזמן שהיא רק נפלה, נשרטה, נפצעה, כמעט נאכלה, הכול רק בגלל שלא הצליחה לפגוע בהן אפילו פעם ארורה אחת!
"הסיכויים שאנצח בתחרות הזאת הם אפס!" צעקה רוז בתוך ראשה, בזמן שנתנה לעצמה ליפול על מיטתה ולדחוף את ראשה חזרה לכרית הרכה. "אני עומדת לבלות כאן עשר שנים תקועה בתור בן!"
YOU ARE READING
רוז נסיך הקשת
Fantasyבמסיבת יום הולדתה הארבעה-עשר של רוז רובי הוריה נתנו לה במתנה שעון כיס מוזר. אחרי שהמסיבה הקטנה נגמרה, החליטה רוז לטייל לבדה בעומק היער האהוב עליה עד שלפתע השעון החל להבהב בצבעים שונים ושינה אותה לנער בן שמונה-עשרה. שדון קטן בשם פומפייה הופיע בפני ר...
