פרק ראשון
הבטתי במראה, קלעתי את שני קצוות הקדמיות של הפוני וילון שלי בצמה קטנה כשהשיער הארוך והשחור שלי נפל על המדים בצבע חאקי.
הפרצוף המורמר לרשעון (ראשון) שהגיע והרס לי את כל הסופש, אך התעקשתי לא להתייאש, הברשתי על ריסיי הארוכות מסקרה שחורה, מעט קונסילר להסתיר את העובדה שכנפגשתי עם הח'ברה אתמול עד 4 בבוקר בקושי הספקתי לישון שעתיים. קצת וזלין ליובש.
נכנסתי לנעלי החיר שממזמן הפכו לנייקי החדשות שלי.
"צ'או!" מסרתי לאבא שלי שקם וישר פנה לשירותים.. משבר גיל ה50.. אתם יודעים.
"ביי אלי" אמרו פה אחד הוא ואמא כשאמא קיללה אותו כשהוא לא סוגר את הדלת כשהגזים שלו נפלטים החוצה ואני רק צחקקתי בתוכי תוכי.
עוד אוטבוס קו 17, לתחנת רכבת בלוד ומשם לבסיס במודיעין.
"סליחה מה השעה?" ילד קטן שאל אותי בפחד, "אממ 6:50" עניתי לו בודקת את שעוני היטב.
הבחנתי בסוכריה שהייתה בחולצה המכופתרת צבאית שלי, ובכמה הוא חשק בה.
הוצאתי אותה מהכיס, והצעתי לו, "איכ! זה אבטיח." ענה והלך. "הפסד שלך.." צחקקתי ופתחתי את הסוכרייה תקעתי אותה בין שייני.
קיבלתי אותה ממסיבת הפרידה מיורם. המפקד הכי טוב בעולם. הייתי הפקלש"ית (פקידה) שלו, הוא יצא מקבע, כנראה שחיי הצבא היו כבדים לו מדי.
הוא היה כמו החבר הכי טוב שלי, ואבא. באמת. היחידי שאהבתי בבסיס הארור הזה.
אה, ונתי, המאבטח מתקנים שלנו, היינו יחד ביסודי ובואו נגיד שחידשנו קשר לטוב מאז שנפגשנו כאן.
ירדתי מתחנת הרכבת ולקחתי אוטבוס נוסף, עד שהגעתי לתחנה שהצריכה ממני כמה דקות טובות של הליכה לבסיס.
מופתעת שהסוכרייה לא נעלמה עדיין, כנראה שיורם באמת השאיר מתוק אחריו. הרבה.
הגעתי לשער של הבסיס שטופז יצאה ממנו בהליכה של פאקצה דוגמנית, לעולם לא סבלתי אותה.
כמה שאלוהים החדיר בה גוף, כך מעך לה את האייקיו.
בין השניות איביזה ספורט לבנה נכנסה במהירות בשער וכמעט דרסה אותי. "אתה דפוק?!" סימנתי למר עיינים ירוקות. אני מתכוונת זה כל מה שהצלחתי לראו בגלל השמש החזקה. הוא פשוט המשיך כמו בן זונה ליסוע כיאלו השטח של אבא שלו.
בטח עוד ילד קצפת שחושב שאפשר לנהוג כמו מניאק כי יש לו אוטו.
התקדמתי ללשכה שלי. הדלקתי את האור, והחדר הריק של יורם, עדיין נשאר ריק, והפעם כל החפצים שלו נעלמו גם.
הבטתי שנית במשרד הקטן שלי, הוא היה חמוד, כולו היה ורוד, אפילו על המחשב הדבקתי לבבות ורודים ומשפטים כמו ,"תחשוב טוב", "כל יום שעובר לא חוזר".
הדלקתי את המחשב שלי, שתמונת הרקע הייתה דוב פנדה קטן שלקחתי מהגוגל. כן כן, יורם כבר העיר לי על השטויות שלי, אבל תמיד נהג להעלים עין, כי היה שותף להם.
הדלת נפתחה ועייני התמקדו בגבר חסון במדים, הוא נשא לגובה 84, רק מלשבת מולו הרגשתי גמדה.
כתפיו היו חסונות ושריריות אך גופו היה רזה במידה מושכת.
ניצבו על פניו זיפים קצרים, וקו לסת בולט. כשהוא הוריד את המשקפיים השחורות. נגלו לי עיינים ירוקות. זהות לזה שכמעט דרס אותי עד לפני כמה דקות.
"זה אתה? המניאק מהחנייה?" קיבצתי גבות לחייל הטיפש. בטח עוד מתלהב צעיר שחושב שהוא מלך העולם, אם הייתי מתה?
"אליאן מאיה?" שאל כשהנהנתי באי הבנה. מאיפה לו מי אני.
"ריי חזן, המפקד שלך" פיי נפער. "יש לך להוציא תסוכרייה הזו עד 5 או שאת השבת את מבלה פה." מלמל כשלא בלעתי את המציאות..
זה המפקד החדש? והוא כזה חתיך, סליחה, מניאק?! הוא נוהג יותר גרוע מילד מתלהב בן טיפש-עשרה. באמת צה"ל?
"אוקיי אליאן." הוא הניח את שני ידיו הגדולות על השולחן שהפריד מהפנים שלנו בקושי סנטימטר. עייני החומות והגדולות הביטו בצבע המרטיט שלו, שפתייו נשכו את עצמהם בתהייה למה אני תקועה במבטו כל כך.
"1.." החל לספור, "2.." בשלוש הסוכרייה כבר הייתה בפח.
"את זריזה.." ציחקק. "אני חושב שעוד הולך להיות לנו כיף." קולו הצרוד השחיל.
YOU ARE READING
החיילת שלו
Romanceאליאן מאיה בת ה-19 ילדת מושב שאוהבת להפיץ אור וטוב בכל מקום, היא לא מכניסה הרבה אנשים לחייה חוץ מחברייה טובים ומשפחתה, הלב שלה נוטה לעשות הרבה מבחני קבלה. ריי חזן, בן ה23 ריי גדל כל חייו בלי אבא, ועם אמא שהיא כל חייו. ריי תמיד נוטה להיות רציני וקשוח...