השדים שבארון. (boyxboy)

פרק 42.

הממממממממ אז מה קורה..?
חודש אדר שמח לכולם🎊🎉 למישהו יש רעיון לתחפושת כבר?
סוו סליחה על האיחור הענקי והתמידי שלי🙃🤭.
בלקאאוט + כל הלימודים = אסון..
ומסתבר שאני צריכה להיכנס לבידוד אבל הייתי כבר חולה אז אני לא חושבת שיש בכך צורך..
אני אומרת לכם, הם קצת מעצבנים עם הדברים האלה.
סוווו אם אף אחד לא אמר לכם היום תדעו שאתם אנשים יפיפיים ומדהימים, אל תשנו את עצמכם בשביל אף אחד.
תישארו אתם, כי זה הכי טוב שאפשר לעשות.
אוהבת אתכם הרבה הרבה הרבה הרבה💜
טוב אז.. לא אעצור בכם מלקרוא אם כי יש בי את הידיעה שאתם מדלגים על החלק הזה🥲..
אז לפרק שלנו~
                                                       —————————

נ.מ שחר.

״זה היום הולדת שלך לא?״ אני קופא כשהוא עומד מאחורי ושם את ידו על כתפי. ״זו ההפתעה שלך״

אני מביט בשקט בשלושת האנשים השוכבים על הרצפה. הם מדממים בלי היכולת לקום. התעללו בהם טוב מאוד.

״מה אני אומר לעשות איתם?״ אני אומר בשקט. האחיזה שלו התחזקה, גורמת לי לעצור את נשימתי.

״להרוג״ הוא לוחש לי באוזן ואני נושם בחזרה שהיד שלו עוזבת אותי. ״כשאני מגיע האדם היחיד שאני רוצה לראות נושם הוא אותך. זה ברור?״ והוא עוזב.

אני מרגיש את החרדה שלי עולה. לא לא לא. אני לא רוצה להרוג אותם. אני לא רוצה עוד דם על היד שלי. הם מביטים בי ואני רואה תחנונים בעיניים שלהם. אני רועד.
אל תסתכלו עלי ככה. זה לא אני. זה לא אני!!!

״זוז״ אני קופץ במקומי שהקול של דניאל מגיע לאוזני ומסתובב במהירות. הוא עומד מולנו עם אקדח בידו ואני יודע מה הולך לקרות.

״דניאל? זה בסדר. אני אני יכול לעשות את זה״ אני אומר במהירות. מעדיף שהדם שעל הידיים שלי יגדל מאשר על ידיו. הוא נד בראשו ומחייך לעברי חיוך קטן ויודע.

הוא מכוון ויורה שלוש פעמים. אני עוצם עיניים. לעזאזל.  אני פותח אותם במהירות ותופס בדניאל שהתכוון לצאת. אני מביט בו. העיניים שלו מחזירות לי מבט ואני מתכווץ למול הכאב שאני רואה.

אני מחבק אותו חזק. ״סליחה סליחה״ אני בוכה. הוא מחזיר לי חיבוק ומלמל לי שהכל בסדר. אבל זה לא נכון. אני יודע שלא.

הוא משתחרר מהחיבוק. ״הוא אמור לבוא כל רגע. תוציא שלושה כדורים מהאקדח.״ אני מהנהן ועושה במהירות כדבריו. הוא לוקח את הכדורים ומחייך לעברי ״תיהיה אמיץ״ הוא לוחש ויוצא בריצה.