השדים שבארון. (boyxboy)

פרק 41.

אז.. אממ וואו.
אני באמת רוצה שתבינו מה הלך בזמן הזה;
*אני מעלה סופסוף פרק אחרי הפסקה די ארוכה וחושבת שאני אתחיל לעלות רגיל*
לחץ ולימודים; אני לא חושב ככה😂
*סוף סוף יש לי זמן ואין כל כך הרבה לחץ*
כאבים בגוף והתקררות; פחחחחח את מצחיקה אותי
*חופשת חנוכה מגיעה ויש חופש*
*אני חושבת שיש לי זמן לשבת ולכתוב פרק*
עבודות שקשורות לבגרות; היא באמת חשבה😂
*אני מסיימת את העבודות ומניחה שיש לי זמן*
בלאקאאוט, אין לי שום רעיון איך להמשיך; מצטער חמודה.
אבלללללללללל
הנה אנחנו פה.
אז לפרק~
                          ~@@@@@@@@~

נ.מ כללית.

״איי שיט״ מארק לחש וירד מהסולם כדי להרים את הקישוט שנפל מידו. היד שלו כאבה מלנסות להחזיק את זה ולתקוע את זה על הקיר.

דניאל נאנח ״עזוב את זה, תן לי לעשות את זה״ מארק משך בכתפיו והתרחק מהסולם במהירות, מושיט לעברו בשמחה את הקישוט וזז, נותן לדניאל לעלות על הסולם ומחזיק אותו כדי שלא ייפול.

מארק הביט בהלם קטן בדניאל שהצליח לעשות, מה שהוא ניסה כבר עשר דקות, בכמה שניות. דניאל ירד מהסולם והביט במארק בחיוך קטן. אלכס, השעון על הקיר שליד צחק בשקט.

״ואני חשבתי שרופאים אמורים להיות טובים עם הידיים״ דניאל עוקץ את מארק. גורם לו לגלגל עיניים.

״כן טוב, רופאים לא תוקעים משהו בקיר בדרך כלל״ הוא אומר, מגונן על עצמו.

״כן.. אתם תוקעים במשהו אחר״ דניאל הציץ בשיין שסידר את השולחן ואז במארק בחיוך.

״תסתום״ מארק מילמל והלך לעזור לשיין. דניאל ואלכס הביטו זה בזה וחייכו.

שיין תפס במפית והתחיל לקפל אותה, מנסה להפוך את המפית הוורודה והמרובעת לצורה יפה, בעודו חושב על מה שאייל אמר לו. הקול המיואש שלו לא עזב את ראשו.