The first cry-Larry Stylinson

פרק 15

אז כמו שאתם יודעים היום יום השואה.
חלק מהפרק מוקדש ליום המיוחד הזה, לדור שהולך לנו בלי לשים לב אפילו.
תהיו איתם ותקשיבו לסיפורים שלהם, כי עוד כמה שנים הם לא יהיו כאן כדי לספר את סיפורם.
נזכור ולא נשכח!💔

תהנו מהפרק

נקודת מבט לואי:)

הארי והבנות צריכים להגיע בכל רגע, הנהג הפרטי שלי נסע לשדה התעופה לאסוף אותם.
הסתכלתי לשעון הקיר שתלוי בחדרי, הם צריכים להגיע ממש עכשיו.
וכאילו מישהו קרא את מחשבותי שמעתי רעש של דלת נפתחת. רצתי מיד לדלת הראשית.
"לולו" הבנות אמרו ורצו אליי בזרועות פתוחות, מיד חיבקתי אותם חיבוק חזק. לאחר שהן עזבו והתיישבו בסלון ראיתי את הארי עומד בכניסה עם מלא תיקים ומזוודות בידיו. גיחכתי והתקדמתי אליו.    
הוא זרק את כל התיקים על הרצפה וקפצתי עליו לחיבוק חזק.
"התגעגעתי" לחשתי ונישקתי את שפתיו נשיקה רכה.
"גם אני לולו" הוא אמר בחיוך והתקדמנו לשבת ליד הבנות בסלון. הארי התיישב על הספה ואני התיישבתי על רגליו והנחתי את ידי סביב צווארו.
"איך הייתה לכם הטיסה?" שאלתי אותם.
"היה כיף, זה היה מגניב, אבל זה עשה לי לחץ כואב באוזניים והאוכל היה מגעיל" פיזי אמרה וגלגלתי את עיני.
"האוכל לא היה מגעיל, את פשוט מפונקת" אמרתי והיא נתנה לי מכה קטנה ולא מזיקה כלל.
"היום ההופעה!" לוטי צעקה לפתע.
"נכון!" צעקתי לה באותו הטון.    
"אוקיי בנות, תראו טלוויזיה, אני ולואי הולכים לחדר. אם אתן צריכות משהו תדפקו בדלת ליפני שאתן נכנסות" הארי אמר ופרעתי את עיני
עלינו לחדר למעלה.
"מה איתך בייבי שלי?" שאלתי וחיבקתי אותו, פניי שקועות בחזו.
"אני בסדר, מתרגש לקראת ההופעה הראשונה שלך" הוא אמר וחיבק אותי בחזרה. חייכתי חיוך מאושר. "לולו, תגיד, אין לך מישהו מהמשפחה המורחבת שיבוא לתמוך בך? איפה אבא שלך? מה קרה לקשר שלכם? אף פעם לא יצא לנו לדבר עליו" הוא שאל כל כך הרבה שאלות ואני רק השפלתי את ראשי ושתקתי.
"אני... הוא... אמ..." גמגמתי.
"הי, תרים את הראש ותסתכל עליי" הוא אמר ואחז בסנטרי להרים אותו.
"אבא שלי... הוא גידל אותנו. היינו משפחה מאושרת. עד אותו היום, הוא פשוט החליט לעזוב אותנו ולתת לאמא לטפל בנו, לבד. תמיד ניסיתי לעזור לאמא והלכתי לעבוד מגיל צעיר, עזרתי לה לפרנס את המשפחה, אבל זה לא היה מספיק כסף בשביל לדאוג לכל כך הרבה אנשים. בגלל זה עברנו לאיפה שאנחנו עכשיו, לא היה לנו מספיק כסף לשלם על הבית בדונקסטר" אמרתי.
"הו, לו, אני מצטער" הוא אמר והרגשתי דמעה נוזלת על פניי. "לא לא, אל תבכה. הוא לא שווה את הדמעות שלך" הוא אמר ורק חיבקתי אותו הכי חזק שאני יכול.
"אני אוהב אותך" אמרתי כנגד חזהו.
"גם אני אוהב אותך"

***

ההופעה צריכה להתחיל בכל רגע.
"לואי? איפה לואי?" שמעתי את קולו של זאין צועק את שמי.
"אני פה, זאין אני פה" צעקתי לו והרמתי יד גבוה באוויר.
"יופי, אתה עולה לבמה עוד חמש דקות בדיוק. תיהיה מוכן" הוא אמר והסתובב ללכת.