The first cry-Larry Stylinson

פרק 18

נקודת מבט הארי:)

עברו שלושה חודשים, אלה בחודש תשיעי וצריכה ללדת בכל רגע. לואי בהופעות כל הזמן ואני מוצא את עצמי לבד רוב השבוע, חוץ מסופי שבוע שלואי חוזר, אך הוא כל הזמן ישן. הוא מותש מכל העבודה.
הייתי עכשיו לבד בבית, אמרתי ללואי שאני עדיין לא מוכן לעבור לגור ביחד והוא רק נאנח ולא אמר כלום. מאז עברו חודשיים. סיימתי את הלימודים כבר, אני ולואי כלכך מחכים לילדים היפים שיהיו לנו.
לפתע הטלפון שלי צלצל והיה רשום על הצג 'אלה' עניתי לה.
"אלה? הכל בסדר?" שאלתי והיא רק נשמה.
"אני... רגע, תגיע מהר לבית שלי, בבקשה" היא ביקשה.
"אלה, תנשמי עמוק ותסבירי לי מה קורה" אמרתי.
"זה... ירדו, המים, אני יולדת פה עוד שנייה, תגיע!" היא צעקה.
"אוקיי, אני כבר מגיע" אמרתי וניתקתי את הטלפון, שמתי אותו מכיס מהכנס שלי ולקחתי את המפתחות של הרכב יוצא מהבית והולך במהירות לרכב.
הנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע.
הטלפון צלצל עוד פעם והפעם היה רשום על הצג 'לואי שלי' עניתי לו במהירות.
"בייבי, הייתי בהופעה והיא בדיוק נגמרה, כשירדתי אלה התקשרה, עניתי והיא אמרה שירדו לה המים, אתה בדרך לשם? אני יוצא עכשיו עם הנהג שלי ואני אגיע בעוד חצי שעה" הוא אמר.
"כן לולו, יצאתי עכשיו. אני כלכך מתרגש" אמרתי
"גם אני" הוא ענה.
"טוב לולו, נפגש שם, אני צריך לנתק כדי להגיע בשלום" אמרתי.
"אוקיי, ביי, אני אוהב אותך" הוא אמר וניתק.

הגעתי לבית החולים, אלה אמרה לי להגיע לשם בסוף.
"הארי?" קולה של אלה נשמע מאחורי.
"אלה, וואו, תודה שאת בסדר" אמרתי.
"קדימה אנחנו צריכים ללכת לחדר הלידה" היא אמרה. אחזתי בידה והלכנו לחדר.
"היי, אלה?" רופא נכנס ושאל.
"כאן" אלה ענתה.
"יופי. אז ירדו לך המים, מה שאומר שאת צריכה ללדת בכל רגע. אנחנו נתחיל בתרגילים קלים ומשם נתקדם"  הרופא אמר ואלה הנהנה ונשכבה על מיטת בית החולים.
"הארי? אלה?" קולו של לואי פרץ לחדר.
"אנחנו פה" אמרתי לו.
"הו... וואו" הוא אמר ונשם עמוק. הוא הלך לאלה וחיבק אותה ולאחר מכן אותי.  
"לא ראיתי אותך כל היום" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"אני יודע, מצטער בייבי, יש לי הרבה עבודה" הוא אמר והנחתי נשיקה קטנה לשפתיו.
"אני לא מאמין שאנחנו הולכים ליהיות אבא ואבא!" קראתי מתרגש.
"גם אני לא מאמין! והארי אנחנו צריכים לדבר על משהו אחר כך, או שעכשיו אם אתה יכול?" לואי שאל.
"ברור. אלה אנחנו יוצאים החוצה לרגע, כבר נחזור" אמרתי לאלה שישבה במיטה והנהנה.

"קרה משהו?" שאלתי לאחר שיצאנו החוצה.
"את האמת שלא משהו דחוף, פשוט רציתי שתענה לי על כמה דברים. אבל ליפני שאגיד לך אני יכול לקבל חיבוק?" הוא שאל וקפצתי עליו לחיבוק חזק.
"עכשיו ספר לי מה קרה" ביקשתי והלכנו לשבת בספסלי ברחוב. התיישבתי ולואי על רגליי.
"אז... בייבי, אני לא מאמין שאנחנו נהיה הורים היום" הוא אמר ונשק לשפתיי.
"לולו, הכל בסדר?" שאלתי כשהתנתקנו.
"זה פשוט ש... רציתי לשאול אם אתה רוצה שנפרסם תמונות של הילדים או לא?" הוא שאל. זה הסיפור?
"את האמת שגם אני חשבתי על זה, אני חושב שלא נחשוף אותם לכל עולם הפרסום. נחכה לגיל בוגר יותר" אמרתי והוא הנהן.
"אני אוהב אותך. אבא לואי וויליאם טומלינסון" אמרתי והוא חייך חיוך רחב.
"גם אני אוהב אותך. אבא הארי אדוארד סטיילס" הוא אמר ונשק לשפתיי.
"קדימה, נחזור לאלה, היא בטח מחכה לנו" הוא אמר וקם ממני.
"רגע!" אמרתי וקמתי גם מהספסל.
"מה קרה?" הוא שאל.
"היה עוד משהו שרצית לספר לי" אמרתי והוא הנהן.
"העניין הוא ש... בייבי, אני באמת לא רוצה ללחוץ עלייך, ואני יודע שזה קשה לך להחליט. אבל בכל זאת אשאל. אנחנו יכולים לעבור לגור בבית משלנו? ביחד עם הילדים היפים שיהיו לנו" הוא שאל והשפלתי את ראשי. הוא אחז בסנטרי והרים אותו. "תסתכל עליי. אני לא רוצה ללחוץ עלייך, באמת. אבל בבקשה תחזיר לי תשובה עד שנשתחרר מבית החולים. נעבור לגור באחוזה משלנו, אתה תעצב אותה איך שתרצה, יהיה לילדים חדר משחקים. נקנה לך את הטלוויזיה שתמיד רצית. בבקשה תחשוב על זה" הוא ביקש והנהנתי. הוא עמד על קצות אצבעותיו ונשק למצחי.