The first cry-Larry Stylinson

אפירולוג

אפירולוג מוזר רצח אבל תהנו:)

עברו עשר שנים מאז החתונה שלי ושל הארי. מייק ושרוליין כבר בגיל 12, ויש לנו עוד ילדה בשם איימי, בת 6.
"האז, נייל וליאם באים היום, וגם מייסון ובעלה, עם הילדים" אמרתי להארי ששכב עם ראשו על רגלי.
"אוקיי." הוא ענה, לפתע הרגשתי חץ קטן מספוג פוגע בפני.
"מה זה היה?!" שאלתי. שמעתי ממאחורי הספה צחקוקים קטנים. "פסס, האז, קום רגע" לחשתי להארי, הוא התיישב בשקט והלכתי במהירות למאחורי הספה. ראיתי את איימי ושרוליין מסתתרות בשקט מאחורי הספה ובידיהם רובי נרף. (זה רובים כאלה מפלסטיק, ויש להם חצים מספוג)
"מה יש לנו כאן" אמרתי ותפסתי את איימי בידי.
השכבתי אותה על הספה והתחלתי לדגדג את גופה הקטן.
"ל-ל-לא א-אבא, די!" היא צעקה וניסתה לבעוט בי.
"מה אומרים?" שאלתי אותה לא מפסיק לדגדג אותה.
"ס-ליח-ה" היא אמרה בין הצחקוקים, הפסקתי לדגדג אותה והסתכלתי על שרוליין שיושבת על הארי.
"יש לך מזל, אני אוותר לך היום" אמרתי לה עם אצבע נוזפת. "תביאו לי חיבוק מיד, שתיכן" דרשתי והן מיד קפצו לזרועותי. "אני אוהב אותכן קטנות שלי" אמרתי ונשקתי לראשן.
"הי, אני לא קטנה, אני כבר בת שש!" איימי אמרה.
"כן! אנחנו לא קטנות, אני בת שתיים עשרה!" שרוליין מחאה ביחד עם איימי.
"אוקיי אוקיי, אני מצטער." אמרתי והרמתי ידיים כחף מפשע.
"אתן קטנות" מייק הגיע משום מקום.
"אנחנו באותו גיל!" שרוליין צעקה.
"בכל מקרה, אבא יצא משחק מחשב חדש, אתה יכול לקנות לי אותו?" מייק שאל, מתחנן.
"בייבי, מה אתה אומר?" פניתי להארי.
"תקנה לו מה שירצה. אבל מייק, אתה חייב להשקיע בלימודים, אתה יודע שזה חשוב!" הארי נזף בו. מייק הנהן.
לפתע שרוליין רצה לכיוון השירותים, רצתי אחריה, היא רוקנה את כל תכולת קיבתה לתוך האסלה. ליטפתי את גבה.
"הי, הכל בסדר. תנשמי עמוק" אמרתי והרמתי אותה בידי.
"כואבת לי הבטן..." היא מלמלה בשקט.
"שר, זה ירגיש לך קצת מוזר, אך בבקשה עשי זאת, אוקיי?" שאלתי והיא הנהנה. "לכי לשירותים ותבדקי את התחתון שלך, אוקיי?" שאלתי, היא כיווצה את פנייה והנהנה בהיסוס. הורדתי אותה והיא הלכה לשירותים.
לאחר דקה שמעתי צרחה חזקה מהשירותים.
"אבא?! אבא! בוא מהר! זה דם!" היא צעקה בלחץ.
"אני פה, אני פה. אפשר להיכנס?" שאלתי ולא היה מענה. "שרוליין?"
"תכנס!" היא צעקה לפתע. תרגע לואי, אלה בסך הכל הורמונים. פתחתי את הדלת בעדינות, מוצא את שרוליין עם חולצה גדולה שלי, שבטח מצאה כאן, ובלי מכנס.
"חכי רגע, אני חושב שסבתא השאירה כאן משהו..." מלמלתי והתחלתי לחטט בכל הארונות.
"הנה!" אמרתי והוצאתי חבילת פדים שמצאתי בארון.
"אבל זה גדול! זה של סבתא!" היא אמרה ביאוש.
"לא, זה לא. סבתא נתנה לי את זה יום אחד, בשביל היום הזה שתגדלי ותצטרכי את זה, שמרתי את זה בשבילך" הסברתי לה. היא לקחה את החבילה וביקשה שאצא. 
"מה קרה לשרוליין?" איימי מיד שאלה. אם היא לא הייתה צעירה כל כך הייתי מספר לה שגם לה זה יקרה יום אחד.
"עניינים של גדולים" עניתי והיא נאנחה, "כשתגדלי אספר לך" הוספתי והתיישבתי ליד הארי. שמעתי את דלת השירותים של שרוליין נפתחת והיא הגיעה לסלון.
"הכל בסדר, שר?" הארי שאל וקם על רגליו.
"כ-כן, הכל בסדר, רק קצת כואבת לי הבטן ואני ממש רעבה" היא ענתה. קמתי על רגלי והלכתי לאחד הארונות. הוצאתי אקמול ומיליתי כוס מים. חזרתי לסלון ונתתי אותם לשרוליין. היא הניחה את הכדור על לשונה ולגמה מהמים.
"באלי שוקולד! פאקינג שוקולד!" היא אמרה-צעקה.
"שרוליין! לדבר יפה!" הארי אמר והוציא מאחד הארונות חפיסת שוקולד.
"גם אני רוצה פאקינג שוקולד" איימי אמרה מאחורינו בקול חמוד. ראיתי את הארי ושרוליין בזווית עיני מתאפקים לא לצחוק, נזפתי בהם במבטי ליפני שהסתובבתי לאיימי.
"איימי, לא מדברים ככה אוקיי?" אמרתי לה, היא הנהנה וכולם הלכו לאכול שוקולד.

-

"דוד ליאם, דוד נייל!" איימי צעקה כשליאם ונייל נכנסו בדלת הבית ומיד אחריהם שתי בנות קטנות ויפות.
"מה שלומך קטנה?" ליאם שאל והרים את איימי בידיו. היא חיבקה אותו ומלמלה בסדר חלש.
"בר, נוי! מה איתכן יפות?" שאלתי וחיבקתי אותן.
"הכל בסדר דוד לואי." בר ענתה. את בר ליאם ונייל אימצו ליפני כשבע שנים מבית יתומים, ממש חצי שנה לאחר החתונה שלהם. את נוי הם אימצו ליפני כארבע שנים מאותו בית יתומים, והם מתכננים לאמץ עוד ילד.
"בר, נוי!" הארי צעק מאחורי ורץ אליהן. הם התחבקו משהו כמו שלוש דקות ואז כל אחד הלך לעיסוקיו.
"שלום חברים!" מייסון נכנסה לבית בצעקה. הארי ישר רץ אלייה וחיבק אותה חזק, ממלמל כמה שהוא התגעגע ושהם לא נפגשו הרבה זמן.
"מה קורה אחי" אמרתי לגריי, בעלה של מייסון, ולחצנו ידיים.
"הכל טוב, מה איתך" שאל כשהתיישבנו בספה.
"אצלי הכל טוב, הארי, בוא רגע!" צעקתי להארי שדיבר עם מייסון בכניסה לבית. הוא בא ותפחתי על ירייכי בכדי שישב עליהן. הוא התיישב והניח את ראשו בחזהי.
"הכל בסדר?" שאלתי כששמתי לב שהוא נראה תשוש מבדרך כלל.
"כן... כן, הכל בסדר" הוא ענה ונשק לשפתיי נשיקה יבשה.
"תביא לגריי, ליאם ונייל בירה מהמקרר, אתה יכול לקחת חטיף." אמרתי, אסור להארי לשתות אלכוהול, גם אם זה בירה עם ממש מעט אחוזי אלכוהול, אסור לו. התגלתה לו בעיה והגוף שלו לא מגיב טוב לאלכוהול. נשקתי לראשו והוא הלך  להביא.
לאחר שלוש דקות הארי חזר עם בקבוקי בירה והניח על השולחן, לקח לעצמו חטיף, וחזר לשבת עליי.
"בייבי, תסתכל עליי רגע" אמרתי ואחזתי בלחיו שיביט בי.
"ק-קרה משהו?" הוא שאל בגמגום ובחשש.
"לא, לא קרה כלום, רק רציתי להגיד לך תודה" אמרתי ונשקתי ארוכות לשפתיו. התנתקנו והוא כיווץ את גבותיו.
"תודה?" הוא שאל.
"כן, תודה. תודה על מי שאתה בשבילי, תודה שעזרת להגשים את החלום שלי, תודה שנתת לי את הזכות להקים משפחה אוהבת.
תודה שעבדת שם, בספרייה, באותה תקופה יפה שלנו. אני אוהב אותך." אמרתי ומשכתי אותו לחיבוק.
"גם אני אוהב אותך"

אז זהו, רשמית הסיפור נגמר.
נהניתי נורא לכתוב אותו, וכמובן שיש במה להשתפר (אדע לפעם הבאה;)

רציתי לשאול אם הייתם רוצים שאעשה כזה שאלות שאתם שואלים את הדמויות? אם כן, תכתבו שאלות.

ורציתי ממש לדעת אם אהבתם את הכתיבה שלי? את העלילה?
אני ממש רוצה לכתוב עוד סיפור (שלא קשור ללארי) ויש לי כבר עלילה מסודרת והכל, אני פשוט רוצה לדעת אם אוהבים את הכתיבה שלי.

תודה לכל מי שקרא את הסיפור שלי, אוהבת!🥰