The first cry-Larry Stylinson

פרק 24

"ל-לואי... זה אבא"
ואני קופא, לא מצליח לזוז מהמקום בו אני עומד.
אני מעלה את מבטי לאדם שמתברר כאבא שלי, הוא מסתכל עליי והעיניים שלנו נפגשות.
"אתה!" אני צווח. הוא רק עומד שם ומביט בי.
"למה?" אני שואל בתמימות.
"לואי" הארי בא מאחורי ומסובב אותי אליו כך שאני מביט בו.
"אני לא רוצה את זה" אני מיבב לו ונצמד לחזהו.
"אני יודע לולו... אני יודע." הוא לוחש לי ומלטף את שיערי. "אתה רוצה שאגיד לו ללכת?" הוא שואל.
"א-אני לא יודע... אני רוצה שהוא יסביר לי למה" אני לוחש לו.
"אוקיי, אם תרצה שאגיד לו משהו, תגיד לי" הוא אומר לי. אני מהנהן ונושק לשפתיו. אני מתקדם אליו. אל אבא שלי.
"למה?" אני שואל כשאני עומד כשתי צעדים בלבד ממנו.
"זה קשה" הוא אומר.
"סליחה?! קשה? קשה לגדל את הילדים שלך? אני לא חושב כי אני כרגע עושה את זה ומאוד כיף לי. אני אוהב אותם, הם חשובים לי. כנראה שאני והאחיות שלי לא מספיק חשובים לך בשביל שתגדל אותנו!" אני צועק מרגיש ידיים עוטפות אותי.
"שששש, לולו. בשביל לוטי." הוא אומר ונושק לראשי.
"לא היה לי כסף בשביל לגדל אותכם" הוא אומר מאחורי.
"אז האפשרות היחידה שהייתה לך היא להשאיר את אמא שלי לגדל אותנו, לבד? להביא כסף הביתה, לבד? לדאוג לכולנו, לבד? אתה בכלל יודע מה שעבר עליי בילדות שלי? שאני הייתי צריך לקום כל בוקר וללכת לעבוד מגיל כל כך צעיר. וכל זה בגללך, בגלל ש"לא היה לך כסף לגדל אותנו". למה בכלל אתה נמצא כאן עכשיו? למה פתאום חזרת? הרי אחותי בכלל לא חשובה לך" אני שואל, עצבני.
"אין לי כסף..." הוא ממלמל.
"עוד פעם כסף. ראית שיש לי קצת אז חזרת? ממני אתה לא תקבל שום דבר, אני לעומתך עובד בשביל זה ולא הולך לאנשים וחושב שהם יביאו לי כסף אחרי שעזבתי אותם. אתה יכול לחזור לחור שבאת ממנו" אני אומר ומסתובב חזרה להארי. הוא מנגב את הדמעות מעיני ומנשק את שפתיי. 
"אוי ואבוי לי..." הוא ממלמל.
"עכשיו גם יש לך בעיה עם בעלי?!" אני צווח.
"לו..." הארי מסובב אותי חזרה אליו. הוא מלפף את זרועותיו סביב צווארי ומחבק אותי חזק.
"אתה רוצה שאגיד לו ללכת?" הוא לוחש לי בשקט שאף אחד לא שומע. 
"כ-כן..." אני מגמגם לאוזנו.
"אבא, מי זה?" מייק בא מאחורי ושואל.
"זה מישהו שאתה לא תפגוש יותר לעולם" אני אומר בקרירות.

לאחר עוד כמה דקות שהארי מדבר איתו, אני רואה שהוא הולך חזרה לרכב שלו ונוסע.
"מתחילים!" אני צועק וכולם מסתובבים אלי. אני נעמד ליד הקבר של לוטי ומתחיל לדבר.
"לוטי... אחותי הקטנה... היית ילדה שמחה, לפחות לפי מה שאני ראיתי" אני מדבר רואה מהצד פלאשים של הצלמי פפראצי אך מתעלם.
"אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה עברת. אם רק הייתי יודע... אם הייתי יודע זה לא היה קורה, לא הייתי צריך לעמוד כאן ולדבר עלייך בלשון עבר." אני אומר ודמעות זולגות מעיני. "אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך בזמנים שהיית הכי זקוקה לי, או לבנות. אני יודע שאת לקחת את המוות של אמא הכי קשה מאיתנו, אז אני מקווה שמצאת את מקומך איתה, ושאתן שומרות עלינו מלמעלה." אני מסיים, מניח אבן על המצבה ומנשק. מיד אני חוזר להארי.
"אתה רוצה לחזור הביתה?" הוא לוחש לי.
"כ-כן..." אני בגמגם בבכי.
"תלך לרכב, אני אביא את הילדים" הוא אומר והולך לילדים.

-

חזרנו הביתה, הילדים משחקים בחדר המשחקים שלהם ואני והארי יושבים בשולחן המטבח ושותים קפה.
"אתה יודע... היום, שפגשת את אבא שלך, יצא לי לחשוב על אבא שלי, למה הוא עזב אותי? אבל לי אין תשובה, וכנראה גם לא תהיה. באחד הימים, כשהיית בעבודה, הלכתי לבקר את אמא שלי. יצא לנו לדבר עליו, על אבא שלי. היא סיפרה לי שלפני שנתיים, יצא לה לחשוב עליו, היא רצתה תשובות. יום אחד היא קמה בבוקר עם החלטה, היא הולכת לחפש אותו. היא התקשרה למשפחה שלו, ולא היה מענה, היא התקשרה לחברים שלו, אך הם אמרו שלא ראו אותו מהיום שעזב. לבסוף היא החליטה להתקשר למשטרה, ושם היא סוף סוף קיבלה תשובות. הם אמרו לה שהוא היה רוצח מאוד ידוע, יום אחד הוא נתפס על ידי המשטרה, הם לקחו אותו לכלא, הוא ישב שם כמה שנים, עד אותו היום, הוא קם בבוקר בהחלטה שהחיים שלו צריכים להסתיים. באותו היום, בכלא, הוא התאבד. ולי? לי לעולם לא יהיו תשובות" הוא מספר. 
"ו-וואו, הארי. א-אני מצטער..." מלמלתי.
"זה בסדר, לו, מעולם לא באמת הכרתי אותו" הוא אומר בשקט. קמתי מהכיסא והלכתי אליו, התיישבתי על רגליו.
"אז כנראה שלשתינו הייתה ילדות נוראית...
בגלל זה אנחנו כאן בשביל לעשות את ההכי טוב בשביל הילדים שלנו" אמרתי מנשק את שפתיו.
"אני אוהב אותך" הוא לחש לי.
"גם אני אוהב אותך, בעלי." 

אני לא יכולה אמלה נהיו לי פרקים כל כך קצרים, מרגיש לי שכאילו אם אני אמשיך אני לא אדע איפה לסיים☹ 

תהיו חזקים בכל המצב הזה, אני יודעת כמה שזה קשה! היה אצלי ממש ליפני שתי דקות צבע אדום וכל הזמן יש בומים. 

ובמעבר חד לנושא שאני בטוחה שכולם יודעים ממנו כרגע, הפוסטים והציוצים של זאין. בואו נודה בזה, כולנו ידענו שהוא אנטישמי, ועוד יותר היינו מודעים לזה כשהכרנו לעומק את ג'יג'י. אני רוצה להגיד שאני אישית נורא התאכזבתי מזאין, כולם פתאום אומרים לי "תורידי לו עוקב" "למה את עדיין אוהבת אותו? הוא רוצה לפוצץ אותך ואת המדינה שלך!" למה אני אוהבת אותו? כי הוא בן אדם שלקח חלק מאוד גדול בחיים שלי, הוא השפיע עליי כלכך בחיים האלה, הוא והבנים "היו" שם בשבילי ברגעים שאף אחד אחר לא, הוא עזר לי עם הפרעות אכילה. הוא פשוט חשוב לי וזה קשה, זה קשה יום אחד לבוא ולהגיד "אוקיי אני יותר לא אוהבת את זאין מאליק" זה קשה כשהבן אדם עזר לי כמו שהוא עזר. אני כנראה אמשיך לשמוע מוסיקה שלו וכל זה, זה לא אומר שאני תומכת בדעה הפוליטית שלו. דעה של בן אדם לא חייבת להשפיע על ההערצה שלי אליו. זהו, מקווה שאתם שומרים על עצמכם ושאתם במקום מוגן!