The first cry-Larry Stylinson

פרק 27

נקודת מבט לואי:)

"אבא?"
"לו, א-אתה מכיר אותו?" הארי שאל.
"בייבי, א-אני הולך ליהיות עם מייקי ושרוליין." אמרתי והלכתי לשחק עם הילדים.
לאחר כמה דקות שמעתי את הדלת הראשית של הבית נסגרת. מיד הארי בא אליי, הוא הרים אותי לעמידה וחיבק אותי חזק.
"ל-למה הוא היה פה?" שאלתי בשקט.
"לולו... אני מצטער, אני לא ידעתי, הוא יוצא עם אמא כבר בערך חודש. אני אמרתי לו שעדיף שהוא ילך והוא הלך" הארי הסביר.
"לא! הוא לא יכול ליהיות עם אן. הוא ישבור לה את הלב, יעזוב אותה. כמו שעשה לאמא! איך לעזעזל לא זיהית אותו?! הוא היה בלוויה של לוטי!" צעקתי.
"אבא, אתה יכול לשחק איתי?" שרוליין שאלה.
"שרוליין! תעזבי אותי כבר! אני שונא את כולכם, תעזבו אותי בשקט כבר!" צווחתי.
"לואי!" הארי צווח וסטר לפניי כל כך חזק. לפתע שרוליין ומייק התחילו לבכות.
"פשוט תעזוב את הבית אני לא רוצה לראות אותך. עכשיו!" הארי צעק.
"ל-לא, הארי אנחנו יכולים לפתור את זה. אני אוהב אותכם. בבקשה אל תגרש אותי מכאן, אני מתחנן. זאת הייתה פליטת פה, זה לא יקרה שוב, אני מבטיח." אמרתי מצמיד את כפות ידי אחת לשנייה.
"פשוט תעלה לחדר, תהיה שם ואל תצא!" הוא דרש, הנהנתי והלכתי לחדר. פתחתי את הדלת בשקט והתיישבתי על המיטה. אני באמת לא מבין איך הוא שכח את הפרצוף המכוער של אבי, מארק טומלינסון, אותו אדם שסיפרתי לו עליו כל כך הרבה דברים רעים. וכרגע נודע לי שהוא יוצא עם אמא של הארי. זה לא בסדר, אני חייב לעשות עם זה משהו. אבל יותר מאוחר.
החלטתי ללכת לישון קצת. נשכבתי במיטה ושקעתי לשינה עמוקה.

-

התעוררתי מהשעון מעורר שצלצל. פתחתי את עיני רואה אור מהחלון, סימן שכבר בוקר. קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.
"לא! בבקשה! תעזוב אותי! אני מתחנן!" שמעתי צעקות מהחדר האורחים. נכנסתי רואה את הארי עם עיניים עצומות צועק ובועט באוויר. רצתי אליו מרים אותו בשתי זרועותי.
"שששש, אני פה, הכל בסדר. נלך לקחת כדור וזה יעבור." אמרתי.
"לא! תעזוב אותי! אתה לא באמת אוהב אותי!" הוא צווח. אני כבר לא יודע אם הוא בחלום.
"אני לעולם לא אעזוב אותך הארי, אני כן אוהב אותך, הכי בעולם!" אמרתי נושק לשפתיו.
"הראש! כואב לי! תעשה שזה יפסיק! בבקשה!" הוא התחנן.
"חכה פה, אני אלך להביא לך כדור" אמרתי יוצא מהחדר. לקחתי את הכדור וכוס מים וחזרתי להארי. נכנסתי לחדר רואה אותו שוכב על הרצפה והברכיים שלו נמצאות כנגד חזהו.
התקדמתי אליו ונגעתי בכתפו. הוא נרתע ופלט צווחה חנוקה.
"זה אני, זה רק אני, לואי. הבאתי לך את הכדור, קח תבלע את זה" אמרתי מושך אותו אליי. הוא לקח את הכדור ואת כוס המים ובלע אותם.
"אני לא רוצה את זה. את החיים האלה. אני רוצה למות!" הוא אמר. כל פעם שהוא אומר את זה אני משתדל לא להתעצבן אבל זה פשוט משגע אותי כשהוא אומר את זה.
"אתה לא, אתה לא רוצה למות. יש לך ילדים, אמא, חברים, אותי. אנחנו צריכים אותך. אני צריך אותך. הילדים אוהבים אותך הכי בעולם, הם לא ירצו לאבד את אבא שלהם, אנחנו אוהבים אותך, אתה יודע את זה?" שאלתי ונשקתי לראשו ומלטף את שיערו.
"ז-זה לא מה שאמרת אתמול, אתה שונא אותי. אתה שונא את מייקי ושרוליין. אנחנו אוהבים אותך, אבל אתה רק שונא אותנו. למה? למה אתה שונא אותנו? למה אתה שונא אותי?" הוא שאל.
"לא, אני לא שונא אותכם. אתם הכי חשובים לי בעולם. זה פשוט שאתמול... אבא שלי, אני הייתי בסערת רגשות. גם סיפרת לי שאמא שלך יוצאת איתו, זה רק עיצבן אותי יותר. אני לא התכוונתי למה שאמרתי אתמול. אני מצטער" אמרתי וחיבקתי אותו חזק.
"ז-זה בסדר. אפשר ל-ללכת למייקי?" הארי שאל.
"כמובן. אבל מה עם שרוליין? היא לא הילדה שלך?" שאלתי במעט כעס ציני. הוא גיחך וקם על רגליו.
"אני יכול שק קמח?" הוא שאל והוציא את השפה התחתונה שלו כלפי חוץ. נאנחתי ומלמלתי כן.
"לא! קודם אני רוצה נשיקה" אמרתי לפתע שנייה ליפני שהוא קפץ על גבי.
"לא" הוא אמר ויצא מהחדר בלי שק קמח.
"סליחה?!" אמרתי ויצאתי אחריו מהחדר, שנינו הולכים לחדר של הילדים.
"לא" הוא חזר על דבריו. הגענו לכניסה של החדר שלהם.
"אז אתה לא הולך למייקי" אמרתי חוסם את דרכו.
"מייקי! קום! אני רוצה נשיקה!" הוא צעק למייק שישן במיטה שלו.
"סליחה? הוא כן ואני לא?!" שאלתי. במהירות תפסתי את לחייו בשתי ידי ונשקתי לשפתיו. התנתקנו והוצאתי לו לשון.
"מה אבא?" קול קטן וחמוד קרא מאחורי.
"מייק, אנחנו לא מדברים יותר עם אבא!" הארי אמר לו.
"שרוליין! קומי!" צעקתי לשרוליין שעדיין ישנה.
"לא רוצה!" היא אמרה, יאוש נשמע בקולה. התקדמתי אליה והתחלתי לדגדג אותה.
"את עדיין לא רוצה לקום?" שאלתי.
"אני קמה! דיי, תפסיק! בבקשה! אבא, דיי!" היא צעקה עליי, הפסקתי לדגדג אותה והרמתי אותה בשתי ידיים.
"לא מדברים עם אבא" אמרתי לה.
"למה?" היא שאלה בפרצוף מבולבל.
"כי הוא לא נותן לי נשיקה" עניתי.
"אבא! בגלל זה אתה מעיר אותי?!" היא צעקה.
"כן, אני רוצה נשיקה" אמרתי, היא תפסה את לחיי ונשקה לשפתי.
"הנה, עכשיו אני יכולה לישון?!" היא כעסה. הורדתי אותה על הרצפה והיא חזרה למיטה שלה.
"מי רוצה פנקייקים?" צעקתי ואני חושב שאפילו השכנים יכולים לשמוע את זה.
"אני!" מייק והארי צעקו ביחד.