The first cry-Larry Stylinson

פרק 21

נקודת מבט לואי:)

"לוטי! לא! לוטי!" אני צועק ורץ לחדר שלה.
"לואי!" הארי צועק מקצה המסדרון אך אני מתעלם וממשיך לרוץ.
אני מגיע לחדר, אין בו אף אחד.
"לא!" אני צווח בחדר הריק. 
"לולו..." הארי מגיע ואומר. אין כל הרגשה בגופי ואני מתמוטט על הרצפה.
"למה? אני לא מבין, למה שהיא תעשה את זה?" אני לוחש. "זה אשמתי, אני לא הייתי שם בשבילה." אני אומר.
"לואי, אתה לא יכול להאשים את עצמך" הארי אומר ומתקרב אלי.
"כן, אני כן יכול. זאת אשמתי. אני אשם בהכל!" אני צועק. הארי כורח את זרועותיו סביבי ומרים אותי בידיו.
"אני מצטער" הוא לוחש ונושק לראשי.
"פיזי!" אני צווח וקופץ מזרועותיו החמות של הארי.
אני רץ במסדרון לעבר פיזי. היא עומדת באמצע המסדרון ובוכה.
"לואי!" היא צועקת ומחבקת אותי חזק.
"זה לא מגיע לנו" אני לוחש לה.
"לולו, אני רוצה הביתה" היא אומרת.
"בואו הביתה" הארי אומר מאחורינו.

-

הגענו עם פיזי לבית שלי ושל הארי, הילדים ישנים והבייביסיטר יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה.
"היי, חשבתי שאתם חוזרים מחר" היא מלמלה.
"כן, שינוי בתוכנית, עכשיו קחי כסף ולכי מכאן!" אני צועק.
"לואי!" הארי צועק מאחורי.
"זה בסדר, אני אלך" היא אומרת וקמה מהספה.
"לואי תלך לחדר עכשיו! פיזי גם את" הארי אומר. הוא מתנצל מהבייביסיטר והם נפרדים.
"לואי, בוא לפה!" הוא צועק. אני מתעלם ונזרק על המיטה. בוכה בלי סוף. המיטה שוקעת בקצה, סימן לזה שהארי התיישב עלייה. הוא מתחיל ללטף את גבי אך אני במהירות חומק ממגעו. 
"תעזוב אותי" אני אומר.
"בחיים לא" הוא אומר. הוא מרים אותי בזרועותיו הגדולות. בכי נשמע מהחדר הצמוד. "מייק ושרוליין ערים. אני הולך להרדים אותם, תרגע קצת. אתה יכול ללכת לישון" הוא אומר, מניח אותי על המיטה ויוצא מהחדר.
כמה דקות לאחר שהארי יצא פיזי נכנסת. אני פותח את זרועותי והיא נכנסת בניהם. אני מכסה אותנו בשמיכה ונושק לראשה.
"אני יודעת כמה קשה היה לה בבית הספר, ילדים הציקו לה. אבל תמיד הייתה לה את החבורה הקטנה שלה, אלה שבשבילם היא קמה כל בוקר והלכה לבית הספר. כנראה שהיא החליטה ללכת בדרך הקלה במקום להילחם. אני רק מקווה שהיא מצאה את מקומה עם אמא" פיזי אומרת ובוכה כנגד החזה שלי.
"אנחנו יכולנו לעזור לה, להעביר אותה בית ספר. יכולנו למנוע את זה" אני אומר.
"אני ניסיתי, שאלתי אותה כמה פעמים אם היא רוצה לעבור בית ספר. היא אמרה לי כל פעם שהיא הכירה בחור והוא עוזר לה" פיזי אומרת.
"בואי נלך לישון. נדבר על הכל מחר" אני אומר ושנינו נרדמים.

אוקי אז, אני יודעת. זה פרק ממש אבל ממש קצר ובגלל זה יעלה היום עוד  פרק.
הפרק הקצר הזה ממש חשוב בשבילי, בעיקר מהסיבה שגם לי אין הרבה חברים, וגם אני לא פעם חשבתי ללכת בדרך של לוטי. יש משפט שמלווה אותי המון זמן "עדיף קצת חברים אמיתיים, מאשר המון חברים צבועים" שמעתי אותו לא פעם, להגיד שהוא עוזר לי? לפעמים. זה קשה להתמודד עם דברים כאלה לבד, ובגלל זה אני רוצה להגיד: אם מישהו/י עובר חרם או אלימות מצד ילדים בבית הספר שלו, אתם תמיד מוזמנים לשלוח לי הודעה באינסטגרם avia.m_ אני תמיד אקשיב לכם, אתם מוזמנים לפרוק לי תמיד! וכמובן מומלץ לפנות למבוגר, או גורם חיצוני שיכול לעזור.❣