Amelia in another world (שם זמני)

כלי נשק קסום

הלב של אמיליה דפק בחוזקה. היא הכריחה את עצמה לא לצרוח שוב באימה כשראתה משהו ארוך עכשיו מופיע. המשהו שאג את האש ונעלם ביחד איתה בפתאומיות. "אני חושב שאנחנו מוקפים," ג'וני אמר והסתכל מסביבם כשהוא עומד על הברכיים שלו. "נפלא," אמיליה מלמלה בתשישות. "חושב? יש לך מחשבות גם במקרה על תכנית בריחה? ואני אשמח גם לתה חם, אם כבר מדברים על זה." היא אמרה וקרסה על ידיה ועצמה עיניים על הריצפה. "יש!" ג'וני אמר אז בשמחה משום מה ואמיליה נאנחה בעייפות, לאותת לו שהיא מקשיבה. "אנחנו לא מוקפים במה שחשבתי," הפיון אמר לה בשמחה מיד אחר כך והתקרב אליה. "אנחנו מוקפים בדברים טובים." אמיליה הייתה שואלת במה? עכשיו, אבל נגמר לה רשמית הכוח לדבר, אז היא הסתכלה על חברה בשאלה. ג'וני הבין את המצב של אמיליה והנמיך את קולו כעת ושם לה בעדינות ובמצח מקומט יד על הכתף. "דרקונים. הם טובים." הוא אמר בשקט. אמיליה חייכה אליו משועשעת. "איך דרקונים זה דבר טוב בדיוק?" היא שאלה וצחקה בעייפות. ג'וני הסמיק. "אני לא יודע מה אומרים על הדרקונים בעולם שלך. אבל אני כן יודע מה הם בעולם שלנו. והם טובים. אממ, בדרך כלל." הוא גמגם במבוכה. אמיליה שפשפה את פניה ועיניה בעייפות וקלטה שהיא מרגישה טוב יותר והיא עברה לישיבה והצטערה לשם שינויי שהיא לובשת בסך הכול שמלת קיץ וורודה. היה פה קר כמו בתחילת החורף. "איך הם טובים?" היא שאלה כשראתה שהספק שלה רק מעצבן את ג'וני יותר. הוא שפשף את ידיו בציפייה עכשיו והסתכל ישר קדימה בריכוז. "תכף תראי. הם באים." הוא אמר ואז השתתק. אמיליה הבינה את הרמז והתיישבה כמוהו על הברכיים שלה, סתם כי זה נראה לה שזה יעשה את זה רשמי כמו בסרטים, אחרי שהיא סידרה את השמלה שלה אל מצב ישיבה. היא הסתכלה קדימה כמוהו, ו... בשנייה הבאה הערפל נעלם בבת אחת. היא יבבה בשקט יבבה של פחד ונצמדה לג'וני, שהיה קפוא כמו פסל בצורה מחרידה. היא התנשמה בפחד והסתכלה בעיניה בלבד בכל מקום. מה קורה פה?

האווירה של החורף נעלמה כאילו שלא הייתה בכלל עכשיו. מסביבם היו עצים, דשא ופרחים והיא נשמה ריח טוב של אביב. היא התעטשה ממנו ואפילו אז ג'וני נשאר קפוא כמו פסל. היא מיהרה לעשות כמוהו אחר כך כשחשבה שהוא המומחה כאן והוא בטח יודע מה הוא עושה. היא מיד גילתה כמה קשה לא לזוז. תמיד גירד לה ברגל או שזה רק מעכשיו? כמה נחמד יהיה לגרד שם קצת. רק קצת. אולי עכשיו - "הנה!" היא שמעה קול חדש וקפאה מחדש במקום. "פולשים!" אותו הקול נשמע אומר עוד עכשיו. אמיליה הגניבה מבט בעיניה הצידה אל ג'וני והוא עדיין היה קפוא. היא עשתה כמוהו. לפחות כבר לא היה לה קפוא. "מה אתם עושים כאן? באתם לגנוב את הדרקונים שלנו?" הקול היה עכשיו קרוב מתמיד ואמיליה בלעה רוק. ג'וני עדיין לא זז. "אני לא חושב שהם פולשים," אמר עוד קול. אמיליה לא העזה להרים את הראש מפחד. אבל היא כן ראתה שהיו להם חניתות מפחידות, שכוונו ישר אליהם. והיא שמחה מיד עכשיו שג'וני אמר לה לא לזוז. אם אמיליה הייתה זזה, היא הייתה נדקרת מהבהלה שלה באחת מהחניתות המפוארות האלו... שלא היו שלה לצערה. אמיליה התאמצה לא להזיל ריר בהתלהבות. עוד משהו שהיא תמיד רצתה, כתולעת ספרים: כלי נשק קסום. וכמה שיותר קסום ועם יכולות מגניבות, ככה יותר טוב. "אני חושב שהם התבלבלו בדרך. כלומר, תראה איך הם נראים ואיך הם יושבים." אמיליה שמחה בפעם המיליון על החכמה של ידידה החדש כעת. "אני חושב שהם צריכים דרקון אחד משלנו ככלי תחבורה גם. היי, אתם במסע עכשיו?" האיש שאל אותם וסימן להם בראשו להסתכל ישר עליו. הם הרימו את ראשם ביחד וג'וני הנהן ואמיליה מיהרה לעשות כמוהו כשהיא משתדלת שלא להסתכל על החניתות החדות שהיה ממש לידה עכשיו. הלב שלה דפק כמו בהתנגדות להן. 

"מצוין," האיש אמר. היה לו שיער שחור, אבל לא היו לו כנפיים, אמיליה הבחינה. למעשה, האיש שדיבר איתם לא נראה קסום מכל בחינה שהיא, לפחות נכון לעכשיו. "בואו איתי. לון, אתה משוחרר." האיש השני, לון, נחר בבוז אבל הלך לשמחתה של אמיליה. "ובכן," האיש שדיבר אמר עכשיו והתרחק מהם וג'וני סוף סוף זז עכשיו ואמיליה גם והיא הרגישה מוזר בגלל זה. "אני מניח שמגיע לכם דרקון או שניים." הוא אמר עכשיו בטון דיבור שונה לגמרי - חביב כמעט. "אתה לא טועה," ג'וני אמר בשקט וביראת כבוד ואמיליה קדה עם השמלה שלה כמו שראתה בנות עושות בסרטים והצליחה גם איכשהו לא להביך את עצמה. "אתה צודק לגמרי," היא אמרה באישור כשסיימה לקוד בלי לאבד את השיווי משקל וחזרה לעמוד. ג'וני החמיץ לה פנים מאחורי הגב של האיש מסיבה שאמיליה לא הבינה עכשיו והיא הסתכלה עליו בשאלה אבל הפיון רק הניד בראשו בעיניים עצומות. האיש בהה באמיליה. "בסדר. אם כך, כדאי שתבואו איתי. יש לנו אורווה שמלאה בדרקונים שרק מחכים לעוף." הוא אמר. "ודרך אגב, אני תום." הוא אמר והושיט יד ללחיצה. אמיליה וג'וני לחצו איתו ידיים והציגו את עצמם גם. "אמיליה," היא אמרה כשהגיע תורה והם התחילו ללכת בדשא הרך שהיה לידם.