Amelia in another world (שם זמני)

פרק 2, אדמס

הם הלכו מיד עכשיו למועדון הבנים המשותף שלהם, מקום שלרוב שימש להם כמקום כתיבה או בילויים, במכונית השחורה של אדמס, לחקור קצת ' על הבית הזה, ' כפי שניסח אותו אדמס. דון הדליק את המחשב ליד הדלת במהירות אחרי שהוא הכין למי מכולם תה ולמי מכולם קפה. כהצעיר ביותר בקבוצה, אדמס ביקש תה. הוא גם שנא קפה. זה עשה לו דפיקות לב מלחיצות. הוא אהב מאוד את הטעם, אבל לצערו הלב שלו הגיב אחרת לעניין והוא לא יכל לשתות. חוץ מלאכול את הקצף. דון כחכח בגרונו עכשיו והעיר אותו מהרהוריו על קפה, נכנס לאינטרנט כשהמחשב סיים להידלק לווינדוס אחת עשרה שלו ונכנס לגוגל דרך גוגל ' כרום '. "טוב," אמר דון לכולם בזמן שהם כולם התיישבו או נעמדו מאחוריו. "אז מה אני אמור לחפש, בדיוק?" דון שאל והסתכל על כולם. " תכתוב ' הבית העתיק בניו יורק מאלף שמונה מאות תשעים ושלוש," הציע בראון. דון עשה כדבריו. אדמס שתק. הוא תמיד שתק וניסה לא להבליט יותר מדי את עצמו ולהיבלע ברקע. כשדון סיים לחפש, הם מצאו מיד משהו בגוגל הראשי, להפתעתם, ולצערו של אדמס, שהשתנק עם התה בפיו. 

דון הקריא בזמן שאדמס השתעל כנחנק מתה פושר וכשבראון (המשועשע לדבר) טפח בגבו כדי לעזור לו: "בית המדרש הגדול (באנגלית: Beth Hamedrash Hagodol) הוא שמה ומקום משכנה של קהילה יהודית אורתודוקסית גדולה, שבמשך יותר מ-120 שנה התקיימה בבניינה ההיסטורי ברחוב נורפוק 60–64 בין הרחובות גרנד וברום בלואר איסט סייד של מנהטן, ניו יורק." "זה לא ממש עוזר לנו," רטן אדמס. "נכון. אתה צודק, אדמס. בואו נמשיך לחפש." אמר דון בקול שקט. בדיוק כשהוא הניח אצבע על אות, בראון קטע אותו ושם לו יד על כתף שמאל. דון הרים את האצבע אוטומטית והסתכל עליו בשאלה ובהפתעה. 

"אני חושב שאין עליו חיפוש בגוגל," אמר בראון. כולם הסתכלו עליו בהפתעה, כיוון שדיבר לרוב הכי פחות. אפילו פחות מאדמס, שבזמנים טובים, אהב מאוד לדבר. "מה? אם הוא ישן כל כך, זה רק הגיוני. אני חושב שאנחנו צריכים לחפש בעצמנו בתוכו. מי גילה אותו ראשון כאן?" בראון שאל אותם, ועבר במבטו בינהם. "אני," אמר לצערו אדמס, שכן הוא תמיד העדיף להתרחק מרוחות רפאים, עוד מהיותו ילד קטן. בראון הנהן בשביעות רצון, מה שלא עזר לבחילה של אדמס מהפחד מהדבר. "מצויין. ובכן, אם כך אני חושב שכדאי שאתה תהיה זה שתמשיך לחקור אותו גם כן."

"אבל למה אני?" שאל אדמס, ולא הצליח לעצור מלהשמע בעצמו כמו ילד קטן שבורח לאבא וליבבה קטנה לברוח לו. "אני חושב שהבית הזה קורא לך," אמר לו דון בהגינות. "אתה היית זה שמצאת אותו ראשון." הם כולם כאן כתבו ספרים, וחלמו להרפתקאות. כולם חוץ מאדמס, שתמיד שנא הרפתקאות מסיבות אישיות. והיו לו לפחות חמש סיבות אישיות. "אבל..." מחה אדמס בניסיון להעלות את כבודו העצמי. "אני לא יכול." הוא גמגם תחת מבטם המפקפק. "החיים הם לא ספרים," הוא לחש, כשהוא יודע שזה כבר עניין אבוד מראש, אבל היי, תמיד טוב לנסות שוב, כי הם התחילו לארוז ביתר התלהבות, ודון התחיל לכבות את המחשב, ואז לארוז גם הוא. "קדימה, יוצאים שוב לבית הזה," אמר דון בהתלהבות, וטפח לאדמס על שכמו. אדמס נמלא אימה. עוד מגיל קטן הוא חווה דברים לא נעימים עם רוחות רפאים. כמובן, הוא לא סיפר על זה לאף אחד - הוא לא רצה שיכנו אותו משוגע, מה שגם כך כינו אותו לפעמים.