Amelia in another world (שם זמני)

פרק 1 אריאל

כחמישה אנשים צעירים ועליזים הלכו לטיול משפחתי שגרתי נוסף למוזיאון. היה זה ליל קיץ חמים בחופש הגדול, וכולם היו משועממים וחובבי היסטוריה וארכיאלוגיה, לכן ההחלטה התקבלה פה אחד: הולכים למוזיאון ושוכחים ליום אחד מכל המסכים. אריאל התחרט על ההחלטה הזאת כרגע, לשם שינויי, ובכל מאודו. הוא היה משועמם עד מוות במוזיאון הזה לאנשים עתיקים. הוא היה משוכנע שאפילו לזומבים (ככה הוא כינה את אנשי העצמות שהיו כלואים בתוך ארון זכוכית, כדי להפוך את העניין מעט מגניב יותר) יותר מעניין כאן מלו עכשיו במוזיאון הזה, מוזיאון ארץ ישראל לארכיאלוגיה. הפריטים היו מעניינים מאוד בעיניו, אבל, והכי גרוע, היה אסור לגעת בכל דבר, ואריאל התפתה מאוד לנסות לשתות או לאכול בכאילו (כי הוא לא היה אידיוט) או סתם לשחק במשחקים העתיקים מאוד.

כל כוח רצונו נדרש לו כדי להקשיב למפקח המוזיאון המשועמם שהסתכל עליו בחומרה ובמבט מפחיד, שהרתיע אותו לשמחת כולם, מלבדו, כמובן. איזה מין מוזיאון חצוף עושה דברים כאלו? פשוט חוצפה יש לאנשים בימינו, לשמור על דברים עתיקים שיחיו בשלום, חשב אריאל באכזבה עצומה מרעיון המוזיאון. הרי זה לא שלתות ענח' עמון היה אכפת שנגעו בכל מקלות ההליכה שלו שם בשמיים, נכון? או לפנדורה לא היה אכפת לו היו מוצאים את התיבה שלה ונוגעים בה ראשוני הארכיאלוגים שימצאו אותה? אז למה הוא, למען השם, לא יכול לגעת בשום דבר עכשיו, כשכל העולם ואשתו נגעו בהכל כבר? זה לא הוגן בשום פנים ואופן. אין ספק, שכשהוא יהיה גדול, הוא הולך לעשות משהו בעניין בשביל עוד ילדים כמוהו.

עכשיו אריאל התעורר ממחשבותיו בכוח, כי כי הוא כמעט נרדם, שפשף את עיניו מבעד למשקפיו החומים, (ולא - הם לא הפכו אותו לילד מחונן, ותודה ששאלתם. למעשה, הציונים שלו היו בין הנמוכים בכיתה, אם כי לפחות באנגלית ובהיסטוריה ובתנ"ך הוא הצטיין, מה שסיפק אותו ביחס לכל השאר) הזדקף באנחה ונשימה עמוקה אחר כך, ובהה בעיניים כחולות (כשל אביו) ומזוגגות לגמרי בתמונה מסויימת, ובכל זאת קצת מעניינת בעיניו בייאוש. הוא קרא על האישה שהוא נעצר מולה, כי היא הייתה יפה בעיניו וגרמה לו חכמה דפיקות לב ולפניו להתחמם אז הוא נעצר ובהה בה, בעיניים מעורפלות בטקסט הקטן שהיה עליה בריבוע (כמו ליד כל ציור) ומיד התעוררה סקרנותו על האישה הזאת. היא הייתה כהת עור, דבר שאריאל ידע לצערו שאנשים נרדפו עליו פעם, לען זה רק הגביר עוד יותר את סקרונותו וגרם לו לתהות מה גרם לה להגיע לציור שלה במוזיאון. האישה היפה בעיניו לבשה שמחה צבעונית וארוכה לחורף, ולרגליה היה כלב חום בהיר שבדיוק נבח, וקערת םירות עשירה בתפוחים אדומים היו מולם על השולחן הקטן. היא החזיקה ספר עב כרס אבל קטן וחום בכריכתו, עוד פרט נדיר על אנשים מתקופתה, נראתה מאושרת, עיניה החומות הטובות נצצו, וחייכה לצייר שמולה חיוך עדין, שבוודאי המיס אותו, או לפחות הוא המיס את אריאל. הוא רכן עכשיו לטקסט מקרוב יותר, וסידר את משקפיו החומות כדי שיוכל לקרוא יותר טוב על האישה יוצאת הדופן. לציור צורף גם סיפור אמיתי על האישה בתוך הטקסט מאחד מצאציאה, כמו על כל פרט וציון כאן. וזה מה שהיה כתוב על הציור הספיציפי הזה שהיה עכשיו לפניו:

האישה בתמונה (שאתם רואים עכשיו במוזיאון סתם כך) הייתה בעבר הרחוק סבתא לכחמישה נכדים נפלאים, שכרגע ובזמן הציור היו בוודאי בבית הספר כמובן. כרגע היא בדיוק הכינה שיקויי בקדרה שלה, שכן הם היו משפחה של מכשפים ומכשפות. השיקויי הריח נהדר, לטעמה של הסבתא המצוינת לפחות - היה לו ריח של דייסה עם קינמון, מה שהיה המאכל האהוב עליה בחורף. כשבא הנכד שלה אחרי בית הספר שלו אליה באותו יום, היא ביקשה ממנו לטעום מהשיקויי. הוא תמיד אהב לטעום משיקוייה. גם עכשיו, כמו תמיד, הוא טעם. "זה טעים!" הוא אמר אחר כך בהתלהבות. "מה זה עושה, סבתא?" הוא שאל. "טוב, זה מגביר את המהירות שלך," היא אמרה לו והסירה את כפפות הבישול מידיה הגרומות והלכה לשטוף ידיים בכיור גם אחר כך.

"זה מסביר למה בא לי לרוץ עכשיו," אמר הנכד. הסבתא חייכה לָאופק והניחה את הכף בקדרה שוב כשחזרה אליה באנחה של עייפות ומתחה ידיים. "ובכן, למה שלא תנסה?" היא שאלה אותו וליטפה אותו בזמן שניגבה ידיים במגבת ורודה. הילד חייך ורץ בכל הצריף בקומה התחתונה שלו בהתלהבות יתרה. "זה מה זה הולך לעזור לי בשיעורי ספורט!" הוא צעק אחרי שהתנשף ואחרי שנעצר. "אז זהו," אמרה לו סבתוו בעצב. "שזה פג בתחרויות." "אבל למה?!" הילד בכה. הסבתא משכה בכתפיה בהזדהות וצחקה גם. גם היא פעם למדה בבית ספר. " אריאל פרץ בצחקוקים לכתוב. שיקויים? קדירה? בית ספר, בתקופתם? ספר בידה של האישה? אישה בכלל, בציור, בזמנה? ועוד כהת עור? אריאל הרגיש בן אדם נורא עם כל המחשבות העתיקות האלה, אז הוא מיהר לגחך, מה שהפך במהרה לצחקוקים עזים. הצייר אכל דברים קשים לפני הציור הזה! הוא התגלגל מצחוק למחשבות ומחה דמעות צחוק מעיניו.

"בוא אריאל, הולכים הביתה," אמר לו אביו לפתע מאחוריו, ג'יימס, עם אחיו הקטן בידיו ועם העגלה שלו בידו השנייה בעייפות ובמבט מוטרד. אימו לידו פיהקה ואחיו השני גם והוא גם שפשף את עיניו. אימם פרעה לאחיו האמצעי את השיער בחיבה עקב כך. אריאל הלך אחריהם, לראשונה בעצב הביתה מהמוזיאון, כשהוא מהורהר על האישה הזאת ועל מי ומה היא הייתה ומדלג מגיחוכים על הציור. מי שתלה אותו שם בטח סתם רצה לשעשע ילדים וילדות בעוד ביקור משעמם במוזיאון, הוא סיים לעצמו בראש את היום האומלל הזה אך עם קישוט הדובדבן הזה ונשם לרווחה כשנכנסו למכונית ונסעו הביתה, כשהוא מרגיש משום מה שמשהו גדול הולך בעקבותיהם. הוא הסתכל לאחור בתהייה ובבטן מתהפכת, אבל לא ראה דבר. הוא משך בכתפיו, מוטרד, ונרגם על החגורה שלו בעוד אחיו משחק בהתלהבות בפלאפון שלו לידו וליד כיסא האוטו לפעוטות של אחיהם, שנרדם כבר מזמן. אריאל קיווה בכל מאודו שהם רק לא יצטרכו להחליף לו. הוא קיווה לישון טוב טוב. עיניו נעצמו.