Amelia in another world (שם זמני)

מאדי

"הוא ענה לי!" צעקה מאדי, האישה בטלפון, לאנשים שצפו בה בחדר האוכל. כולם הריעו. הנער מעבר לטלפון חיכה. מאדי שמעה את הטלפון רועד ומיהרה לדבר. "אריאל, אתה חייב להקשיב. תזכור טוב טוב מה שאני אומרת." מאדי אמרה לילד המפוחד שמבעד לטלפון. "אתה אולי לא תבין הכל עכשיו, אבל אתה תבין את הכל בעתיד. אני מבטיחה לך." לרגע מאדי התלבטה אם להגיד אנחנו מבטיחים לך, בהתחשב בקהל שצפה בה במתח מדברת בטלפון החוגה, אבל אז החליטה שאריאל מפוחד מספיק.

"בסדר.." אמר הנער בהיסוס. "יופי," אמרה מאדי בקול ענייני ובמהירות ובכוונה. היא שמחה להרגיש עכשיו את הטלפון השני מפסיק לרעוד. נשמע שאריאל מתיישב על משטח עץ אחרי שהוא הזיז המון דברים. היא המשיכה. "מה שרציתי לומר בשיחת הטלפון ההזוייה הזאת," היא קיוותה לרומם קצת את רוחו, ..."הוא שאתה חייב ללכת למחנה לעל טבעיים בכל המהירות, ועכשיו. אתה שומע? העולם בסכנה, והכל תלויי בך...ובכם." מאדי כל כך רצתה לפרט ולספר לנער את ועל הנבואה עליו בשלב הזה, אבל התאפקה. "תמשיכי, בבקשה," אריאל אמר בקול מוזר ומפוחד, ומאדי שמחה שלא פירטה עכשיו. היא נשמה בהקלה והמשיכה לדבר. "העולם בסכנה," חזרה מאדי על דבריה בכוונה ובקול ענייני, גם כן בכוונה.

"אבל תחילה עליך להכיר את כוחותיך המיוחדים ולהכיר את עצמך במחנה שלנו. מיניבוס יאסוף אותך בעוד כמה ימים עם עוד ילדים ואנשים כמוך. סמוֹך על הנהג. הוא לא פדופיל. הכל יהיה בסדר אם תשתפו פעולה, גם עם מי שאינך מכיר אותם. זה חשוב לדרך אלינו." "אז לעלות על המיניבוס?" אריאל שאל בהיסוס.

"כן." "אני צריך כסף? לארגן דברים בתיק?" "תיק קטן כן, כסף לא," אמרה לו מאדי ונשמה עמוק שוב וכחכחה בגרונה גם. "כעל טבעי, זכותך להיות שם מלידה, על כן אין לנו ולך שום צורך בכסף כדי לנסוע וכדי להיות שם. פתק יגיע אליך בדואר מחר כדי להזכיר לך לארוז. מזלך שאתה לא בת - אז אתה לא צריך פדים ועוד. תארוז את הדובי האהוב עליך, בגדים ליומיים, כלי רחצה, סבונים ושמפואים, מברשת, מברשת ומשחת שיניים ואת הנרתיק למשקפיים שלך אם יש, ספר אהוב, כיכר לחם שמתאים לך וסנדוויצ'ים למקרה שאתה אלרגי לגלוטן או לכל דבר אחר, תרופות שאתה משתמש בהן, משאף אם צריך, דברים כאלה, שאתה לא יכול בלעדיהם ביומיום. ונבוא. אתה רק צריך לארוז ולהסתלק מהבית ומבית הספר ומהחברים בלי שיבחינו בך. אל תשאיר עקבות." מאדי אמרה לו. אריאל שתק. הוא המהם בהבנה, ולבסוף ניתק בבת אחת. אין טעם ללחוץ, חשבה מאדי לעצמה. הוא המום ומפוחד ומי יודע מה עוד עובר לו בראש עכשיו. ככה זה תמיד בהתחלה. אבל בסוף הוא יתרכך. את תראי. היא פנתה לאחרים, שניהלו איתה את המחנה המיוחד הזה, באהבה ובדאגה. הם נראו מפוחדים כמוהה, אבל הנהנו ואחד מהם קם עכשיו לתמוך בה בחיבה - בן זוגה, ערפד בשם אדם. היו לו כנפיים שחורות וניבים, אבל הוא היה חייכן ואהב מאוד לשתות מיץ מנגו ומים, מה שסתר את מה שהיה, אם כי כן הייתה לו חיבה יתרה להמבורגר ולבשר בקר ולמיץ...דם. מאדי נגעה בידו בתודה עכשיו, ולקחה ממנו בתודה גם את ספל התה והעוגה שהגיש לה על מנת להפיג את המתח ולהרגיע את הבטן המתהפכת שלה, אם כי פחות מאריאל, בוודאי. חשבה עליו ברחמים עכשיו. אבל תמיד היה מלחיץ להביא חניך חדש.