Amelia in another world (שם זמני)

ג'וי

הלכתי לי בכיתה ושקעתי לי במחשבות, כולן כאחת לא נעימות. אמור היה להיות לנו מבחן בקרוב. ומבחן קשה. מזל שהיה לי את ענבר, שהיה גם התלמיד הכי חכם בכיתה, ככה גיליתי הבוקר בשעות ההיכירות, כשהוא הביא בין הראשונים את הטפסים עם השאלות, ללמוד איתו, אחרת בחיים לא הייתי עוברת. עכשיו הסתכלתי בו במטושטש, צופה בו אוכל בהנאה ברורה את הסנדוויץ' וקורא בספר. אני וענבר היינו תולעי ספרים, ניגוד גמור לחברתינו החדשה (מיום ההיכרות ותו לא - אין כמו הפסקות) השלישית, רוז, ששנאה ספרים, משיחת בירור אחת, והייתה מכורה לסרטים וסדרות, במקום זה. יחד היינו (מהבוקר, לפחות) ' חבורת הטמטום המוחלט ' , כמו שקראנו לעצמינו מהבוקר כשהתגלגלנו מצחוק מכך, חבורה חדשה וצעירה, מלאת כוחות מחודשים מהפסקה של שש שנים מבחינות ומלימודים בכלל מאז י"ב, שעמדה לסיים את החופשה המדוברת ולעלות לאוניברסיטה לשנה א' בשנה הבאה. עכשיו, למעשה, לא הייתי בכיתת בית הספר שלי. לא, כבר שנים שלא הייתי בה. וקשה לומר שהצטערתי על כך. הייתי באוניברסיטה, בהכנה לשנה א', ביום סיור הכירות עם כולם אחרי לילה של שינה ראשונה כאן, ונמצאתי עכשיו מול מחשב מכובה, כי לא הייתי צריכה אותו כרגע, עם הספרים מולי. הייתי אמורה לקרוא בהם. אז למה לא קראתי בהם? כי א', ענבר היה חתיך נורא בעיניי, וב', הם היו כבדים ומשעממים נורא. הם היו בנושא אומנות, ההיסטוריה של האמנות, תולדות האמנות. כי זה מה שבחרתי ללמוד, אומנות פלסטית. בסוף התואר הובטח לנו אפילו סטודיו נוצץ ומבריק משלנו לשנה האחרונה בתואר, הרביעית. ואהבתי ללמוד, אבל עכשיו כבר נמאס לי, והחלטתי לצאת להפסקה. החלטתי שזה הגיע לי, כי כבר הגעתי לחצי מהספר, וכל זה רק בשיעור אחד, כתולעת ספרים, בדרך כלל. עוף מוזר. תמיד אהבתי לקרוא, בעיקר ספרי פנטזיה. את ענבר ואת רוז הכרתי רק הבוקר, אבל היה ברור שנהיה החברים הכי טובים אם כולנו נתקבל. ענבר חלם ללמוד רפואה. רוז חלמה ללמוד להיות מורה למדעים. אני חלמתי ללמוד אומנות פלסטית. יחד נוכל להיות צוות. עד כאן, הכל נשמע לי עשר. עכשיו, אם רק אעבור את המבחן המעצבן הזה...

החזרתי את המבט שלי עכשיו לספר אומנות שקראתי בו עכשיו - נשארו לי חוץ ממנו רק עוד ספר אחד, כי הכינו אותנו כבר שבוע לפני. חזרתי לקרוא ברצון יותר על סוגי בניינים שעוצבו כל אחד בסגגון שונה בעמוד שבו הייתי בו. עד שענבר העיף אליי נייר וחייך אליי אחר כך כשהרמתי לו מבט זועם. "מישהי כאן חנונית. בואי נצא לטייל ולפגוש גם את רוז." הוא אמר. "אני הכי חנונית שיש," אמרתי כשסגרתי את הספר והשארתי אותו על השולחן ולקחתי רק את בקבוק המים שלי איתי ואת הפלאפון שלי הכנסתי לכיס השוורצ'ט שלבשתי, כי היה תחילת אוקטובר, אז היה קריר. "אני תולעת ספרים, להזכירך." ציינתי, למקרה שהוא היה מעורפל בבוקר. עכשיו ענבר שילב ידיים. "אה, כן? להזכירך, גם אני תולעת ספרים. אני מוכן להתערב שאני חנון יותר ממך. ויודע יותר ציטוטים ממך." ענבר גיחך. גלגלתי עיניים. "מה שתגיד. בוא נראה אותך, מר גאון ספרים. ' מצנפת המיון אני, זאת כולם יודעים - " התחלתי להגיד, ואז הנהנתי אליו, כדי לסמן לו להמשיך. " - ' אך מה אם המיון עצמו הוא שגורר תככים? ' " ענבר השלים את הציטוט מתחילת ' הארי פוטר ' 5 באופן כמעט מושלם ומעצבן בסוף שלו. או איפושהו. העמדתי פנים שאני חושבת בזמן שהלכנו לקפטריה. " ' חכמה בלי גבולות - ' " אמרתי. "- ' היא אוצר לדורות,' וזה המשפט של לונה לאבגוד, מריינבנקלו," הוא הוסיף. "והקראש הספרותי שלי, חוץ מאנבת' צ'ייס." הוא אמר בטון חולמני עכשיו. החטפתי לו עם הכסף שלי. "בוא כבר. הבנתי." אמרתי ביובש והוא צחק בדרך. חיבקתי את רוז כשנפגשנו. כמו שמה, היא אוהבת לצבוע את שיערה לסגול. היא קרואה ' רוז ' על שם סבתא שלה. עכשיו היא באה אלינו במבט רציני. "בואו. שמרתי לנו מקום בדשא." היא אמרה. "אין כמו שוב להרגיש כמו ילד קטן," אמר ענבר בעונג אמיתי, והסתכל על השלט ' שלום שנה א' ' שהכינו לנו עכשיו בערגה

. "אני מרגיש שוב כמו בן חמש." אמר. צחקתי, ואז הסמקתי קשות כשרוז הרימה גבה אליי בעקבות זה, כי היא ממש לא צחקה. "ברצינות, רק ההורים שלי חסרים פה, ואיזה כמה שירים מטופשים של ' שלום כיתה א', ' ושלטים, וסרטים וקונפטים, ורדיו ישן, כי היינו בכיתה א' רק באלפיים ושבע - שמונה, ו..." ענבר אמר בטון חולמני. "לא שאני מתגעגע לבית ספר עצמו, ולילדים, כמובן. רק..." הקול שלו נשבר. "ללהיות ילד," אמרתי. הוא משך באף. "קשה להשלים עם זה שזה נגמר ושעכשיו אני אחראי לעצמי. שלא לדבר על זה שיום אחד לילדים שלי." הוא מלמל. חיבקנו אותו. "ואני מתגעגע ללהיות חלק משכבה גדולה." הוא המשיך. ליטפתי לו את השיער ברוך. "אני יודעת מה נעשה." אמרתי כשחשבתי על סדרה. "נקנה לנו את האוכל שאנחנו הכי אוהבים. נשב באיזורים שאנחנו הכי אוהבים. ואני בטוחה שההרגשה שלך ושלנו תשתפר בעקבות זה." אמרתי. ענבר הנהן בתודה. שילבנו ידיים בהקלה והלכנו לקפטריה של האוניברסיטה. ' שלום שנה א'. '