לא קרה דבר. כמה מפתיע. רוחות רפאים לא קיימות במציאות. דון ובראון סתם מושפעים מיותר מדי ספרים וסרטים וסדרות. כל חוויותיו של אדמס בילדותו היו סתם הזיות של ילד מפוחד מאבא משוגע ומחיים משוגעים ומדבר שאדמס כלל לא בחר בו שיהיה נכון עליו. "טוב," אמר אדמס לבית בייאוש עכשיו. "אני אלך עכשיו. אם...אם אתם לא רוצים להגיד שלום. כן. הכל בסדר. בכלל לא נעלבתי. אני פשוט צריך לחזור הביתה לבעלי. כן, יש לי בעל ולא אישה - " "וזה בכלל לא מעניין אותנו," נשמע קול של ילדה לפתע, ואדמס חשב שהוא תכף יתעלף. ככה זה היה תמיד כששמע קול של רוח רפאים. הוא נמלא אימה מחליאה, שגרמה לו לא לזוז. כשדבר לא קרה, אדמס הבין שהוא פוחד מהפחד, ולא מהדבר עצמו, כיוון שאף אחד לא פגע בו, כולל הקול. מלא הקלה, הוא נשם אותה החוצה והסתכל סביב בחשש גדול. "שלום," אמר אדמס עכשיו, בחשש רב מאוד, אותו הוא לא טרח כלל להסתיר. מה הטעם? ממילא עוד רגע כל רגשותיו יחשפו בפאדיחות נוספות. "שמעתי הכל," אמר הקול של הילדה והלב של אדמס התחיל לדהור בפחד לקולה, שנשמע מרוחק, כמו של רדיו ישן משנות הארבעים. "אין צורך לחזור על עצמך. אני היא מדזי." "נעים מאוד," תיקן את עצמו אדמס במהירות עכשיו, כשהבין מה קורה.
"אני, כמו שאת כבר יודעת, אדמס. ואני, אה," אדמס רצה עדיין להתעלף מרוב פחד. הוא מעולם לא דיבר עד היום עם רוח רפאים. הם תמיד רק הסתכלו עליו במין תדהמה כזאת, וכשאדמס היה מנופף להם בחזרה בידידותיות, הן היו נעלמות. אדמס הניח שקשה שלא רואים אותך תמיד. מי כמוהו יודע. הוא הסתכל עכשיו סביב בלב שדפק לו בגרון למחשבות האחרונות. הבית היה גדול לתקופה בה נוסד, צבוע בכחול עם טפט של פרחים ופתיתי שלג לבנים כולם על הקירות מדי פעם, שטיחים היו על הרצפה, מלאים אבק, כזה שהיה גורם בטח לאיידן אחיו התיאום לעקם את האף באי שביעות רצון כהסטרילי שהוא ומיד להתחיל לנקות. אדמס חייך למחשבה על איידן, ומעודד למחשבה על אחיו, הוא המשיך לדבר עכשיו. "איפה את? את מדזי, אני מבין. אני, אה, אני שמח מאוד להכיר אותך, מדזי. את יודעת, גם לילדה שאימצנו קוראים מדזי. היא תשמח מאוד להכיר אותך..." הקול של אדמס נעלם כשהוא נזכר שאולי מדזי שלו לא רואה רוחות רפאים. הוא הסמיק. "אה, כן. מי את? מה את עושה כאן? סלחי לי אם אני חוזר על עצמי בדברים שלי. אני מאוד נרגש מלדבר עם רוח רפאים. כלומר, עם ילדה חיה! חיה לגמרי - " אדמס גמגם.
הילדה מולו רק הביטה בו בפליאה, ואז הנידה בראשה (בעל השיער הכהה הקצר החלק, כמו צבע עורה.). "אין טעם להסתיר. אני יודעת שאני מתה." היא אמרה את זה בשלווה, מחלידה גם כן ספקה כפיים ואז שילבה ידיים והסתכלה עליו במין מבט חודר. אדמס הרגיש גוש בגרונו.
"אני מאוד מצטער," הוא ריכך את קולו עכשיו. "אני מצטער על המוות שלך. איך הוא קרה? העיקר שאנחנו כאן עכשיו, אני מניח." הילדה הנהנה לו, הסירה את שילוב הידיים מחזה ונראתה אסירת תודה לדבריו בכל זאת. אדמס הרטיב את שפתיו ובחן אותה עכשיו לראשונה בהחלטה. היא לבשה שמלה לבנה ויפה. אבל משהו לא היה בסדר בשמלה - היה עליה מין כתם, שאדמס העדיף להתעלם ממנו בהחלט. השמלה שלה הייתה קרועה בקרעים קטנים בצד שמאל למטה שלה וגם בכללי בצד שמאל בגסות. אדמס הסתחרר. "אתה מאוד נחמד, אדמס, אדוני."
הילדה אמרה לו עכשיו לבסוף, ואז היא הסתובבה סביבו במין ריחוף מוזר, שהפחיד מאוד את אדמס, לפחות. אדמס הסתכל עליה בעיניו בלבד מרוב פחד והוא השתדל מאוד לא לזוז. "תודה," אדמס אמר בקול חלוש. הוא ייחל כמעט לחבריו עכשיו. מצד שני, בשם כל הספרים בעולם, גם לא. הילדה התקרבה אליו. הלב של אדמס דפק לו בגרון מרוב פחד עכשיו למעשה. הפיתויי לצרוח כמו ילדה קטנה חזר. "אני משתדל להיות נחמד." הוא אמר בשקט במקום זה. הילדה הנהנה. "מי את?" הוא שאל עכשיו, בשקט גם כן. "אני היא מדזי," אמרה הילדה. "כמו שכבר אמרתי. מתתי כאן בשנת אלף תשע מאות עשרים ושתיים." אדמס הנהן, כשהוא רושם לעצמו בלב את השנה ואת השם, על מנת שהוא וחברים יוכלו לחפש אותה אחר כך בגוגל. "אני מאוד מצטער." הוא אמר שוב בקול רך. "התרגלתי," אמרה הילדה הרוח, מדזי, בהיסח הדעת. "אתה יודע, בשלב מסוים מתרגלים לעובדה שאתה מת." הילדה כהת השיער הקצר והחלק חייכה חיוך מריר. אדמס לא ענה. הוא לא ידע מה אמורים לענות ממש במצב כזה. וגם, החדר הסתחרר לו עכשיו מרוב שהוא פחד ממה שקורה. הוא פשוט היה מנומס.
"ובכן," הוא החליט לבסוף. "האם זה ביתך?" הילדה הנהנה. "אז אני מניח שנחמד להעביר בביתך שלך עצמך את המוות." הוא אמר ועצם עיניים באימה. "לא כל כך," הילדה אמרה, ועצב נהיה בעיניה השחורות כשפקח שוב את עיניו החומות הכהות במאמץ. אדמס לא העז לזוז. "לפעמים אני מתגעגעת לאמא ולאבא. ולאחיי." אדמס נרעד. "אבל הם החליטו להמשיך." הוסיפה הילדה. "צר לי." אמר אדמס בשקט ובכנות הפעם גם כן, ותהה מה קורה עם חבריו בחוץ ומדוע הם אינם ב
אים גם הם לכאן.
YOU ARE READING
Amelia in another world (שם זמני)
Paranormalטוב אז...החלטתי ללמוד לכתוב באנגלית בדרך מיוחדת, בדרך שאני אוהב. אתם לא חייבים לקרוא...אני סתם רוצה להשתפר באנגלית כדי שאולי יום בהיר אחד אני אוכל לקרוא את כל מה שלא תירגמו בפרסי ג'קסון (מי שלא יודע, לך להיות המום ולבכות בוויקפדיה.) בתקווה. אבל בעיק...
