כמה ימים אני פשוט מתחמק ממנו, והוא מתחמק ממני. ברגע שהוא מתקרב אני לוקח את היד של צ׳אניול ובורח משם. ושוב ראיתי אותו, הוא ויונגי הסתכלו לכיווני ולכיוון של ג׳ימין.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל ג׳ימין. אך קלטתי את מבטו של ג׳ונגקוק עליי. "ג׳ימין אני הולך לבחוץ" אמרתי וקמתי מהשולחן שבוא ישבתי. "טאהיונגי אתה בסדר?" הוא דאג לי, אך לא יכולתי לומר הרבה. "כן" שתי אותיות שקר אחד גדול.
"טוב אני הולך לאלפא" הנחתי לו ויצאתי לבחוץ. "צ׳אניול!" קראתי לאלפא שהתחברתי אליה שוב לאחרונה. "היי טאהטאה" הוא חייך אליי והתחלתי להריח ריח דומיננטי אחר.
ג׳ונגקוק
הסתובבתי וראיתי אותו מצמיד אומגה.
שוב שבירת לב.
שוב כאב.
להתעלם, פשוט.... להתעלם.
"טאהיונג אתה בסדר?" צ׳אניול וכולם דאגו, לא רציתי שישימו לב שאני סובל אז שיקרתי. "כן" לא... עוד קצת טאהיונג, עוד קצת וזהו. "טאהיונגי מחר יש לך יום הולדת והיום אתה תדע מי האלפא שלך מתרגש?" לא ממש לא, לא רציתי באלפא אחר, לא רציתי ככה אף אחד כמו שרציתי את ג׳ונגקוק.
אבל את היחיד שרציתי אני לא אקבל.
"כן" עוד שקר, הירח יכעס עליי בסוף. אך לא היה משנה לי.
הלכתי לביתי, הוא היה קטן, תמיד שאלו אותי למה אני גר לבד, למה ביתי הוא קטן. לא יכולתי לספר את האמת.
אז אמרתי, ההורים שלי נשארו בלהקה הקודמת. הם באמת נשארו.
מתים.
לא רציתי לחגוג 18, לא רציתי להפוך לגדול בשנה. לא רציתי שום דבר מזה, רציתי משהו שלא יכולתי לקבל, וידעתי את זה.
שעות עברו. ודמעות לא הפסיקו לרדת. הייתי עייף, אך הייתי חייב לבוא.
שמתי חולצה לבנה מכופתרת, מכנס ג׳ינס כחול. ויצאתי לדרכי.
אביו של ג׳ונגקוק וג׳יי קיי היה כמו אבי. אבל רק כמו, אף אחד לא יחליף לי את הוריי.
הוא תיכנן את יום הולדתי, הוא טען שאני כמו בנו אז צריך לחגוג לי.
הגעתי למקום וראיתי את כולם. חוץ מאחד.
ג׳ונגקוק
היה לי הרגשה רעה. אומנם לראות מישהו שאתה אוהב שייך למישהו אחר זה כואב, אבל רציתי שהוא יהיה פה, יהיה איתי, לפחות לחגוג את השעות האחרונות שלנו ביחד.
המסיבות התחילו, הכינו לי עוגה ענקית, אפילו הכינו בשבילי סרטון בו מוצגים תמונות שלי עם חברי הלהקה, בעיקר גם ג׳ימין. זו הייתה מסיבה מושלמת. אבל היה לי חסר הנוכחות שלו. היחיד ששנאתי ואהבתי באותו רגע.
כולם צעקו "שלוש, שתיים, אחד"
ואז נהמה עצומה הגיעה משום מקום "שליי!!"
הסתכלתי מאחוריי, אך לפני שהספקתי בכלל להסתכל נפלתי, נושך את שפתיי בכאב, הרגשתי את הרצון שלי להיכנע שוב.
להיכנע לאלה שאני הכי שונא.
הרמתי את מבטי בקושי, דמעות נקוו בעיניי ואז ראיתי אותו, ג'ונגקוק התקדם אליי בצעדים מהירים.
לפני שהבנתי מה קורה הוא הרים אותי באגריסיביות ואלימות מהרצפה, מכריח אותי לעמוד ומחזיק בזרועותיי כדי שלא אוכל ליפול שוב.
הוא הצמיד את ראשו לצווארי, מסניף אותו כאילו היה הפרח הכי נעים בעולם, ואני בתגובה תפסתי בו, "אלפא.." מלמלתי אליו בתחינה, נצמיד אליו, הרגשתי כאילו הייתי שנייה אחת מלהתפשט ממש פה ולתת לו את כולי.
השתננו לצורת הזאב, יוצאים מהמקום בסערה כשיללות הלהקה מלוות אותנו לכל אורך הדרך.
המשכנו לרוץ כל הזמן, רציתי כל כך שג'ונגקוק ייכנס אליי כבר, הייתי נואש אליו.
על מי אני עובד... הייתי נואש עוד לפני ההתאמה.
נכנסתי לתוך מערה קטנה שהייתה במעמקי היער מאחורי מפל.
ג'ונגקוק נכנס מיד אחריי, הוא ליקק את פרוותי ואז עלה על גופי מאחור, ואני הבלטתי את גופי האחורי לכיוון איברו, מרים את זנבי ומתחנן שיעשה את זה כבר.
לא היה לי הרבה זמן להתחנן, כי שנייה אחר כל כבר הרגשתי את איברו קורע אותי לשניים, נכנס ויוצא במהירות.
הוא לא ריחם לרגע, לא היה לו איכפת שזו הפעם הראשונה שלי, לא היה לו איכפת מכלום, הוא היה מרוכז רק בלזווג אותי.
ולעזאזל, אהבתי את זה.
ראשי וגופי העליון נחתו על האדמה, לא זזתי יותר ממה שג'ונגקוק הזיז אותי בכניסותיו, מיילל ומייבב בעונג, מלקק את סנטרו שהיה מעל פניי כדי לדרבן אותו להמשיך, "ג'ו-ג'ונגקוק אלפא! יו-יותר! ~" התחננתי בקשר המוחי, עוצם את עיניי.
ג'ונגקוק נענה לבקשה שלי, מגביר את מהירות הכניסות, הרגשתי את גופו הגדול נדפק בשלי בכל כניסה, הייתי כל כך קטן לעומתו, האחיזה שלו במותניי ריתקה אותי למקומי.
לא היו לו תלונות, יללתי באושר, האחד שרציתי...
רק עכשיו הבנתי את זה.
האחד שהתפללתי אליו הוא ההתאמה שלי, זה שאחיה איתו לנצח.
זה שאני שונא ואוהב בו-זמנית.
YOU ARE READING
the howl of the wolf ~ TaeKook
Romantikבעולם יש יצורים...מוזרים. נסתרים מבני האדם, עמוק ביערות של קוריאה. בין היצורים האלה, אנשי הזאב, נמצא קים טאהיונג, אומגה צעיר שעוד לא הגיע לגיל ההתאמה שלו. טאהיונג היה עד לרצח הוריו על ידי אלפות מלהקתו שלו כשהיה צעיר, ומאז טאהיונג סגר את עצמו בפני...
