the howl of the wolf ~ TaeKook

•Jungkook•

הוא היה נראה כמו מלאך, הוא היה נראה לא מהעולם הזה, הוא היה יפה, הרגשתי באיזשהו מקום קנאה כלפיי התאמה שלו.
הלכתי להתלונן לאבי על זה, אם יש משהו שהוא לא סובל זה התנהגות כלפיי אומגות כרכוש. בעיקר כשזה קים טאהיונג, שהגיע אלינו בגיל 5, בהתחלה חשבו שהוא זאב נודד בגלל היותו מלהקה אחרת, אך אבי קיבל אותו.
הלכתי לחדר של אבי ודפקתי בדלת. "ג׳ונגקוק, תכנס" הוא הריח את ריחי הדומיננטי.
נכנסתי לחדר והתיישבתי לידו. "אבא, אתה זוכר את טאהיונג? ג׳יי קיי ניסה לגעת בו, טאהיונג ללא התאמה אבא".
היו אומרים שאני משתמש בטאהיונג כרגע כדי להשיג את השליטה בלהקה, אך לא, מעולם לא ראיתי את האומגות כצעצוע, מבחינתי הם דבר מאוד חשוב שצריך להגן עליהם, וכך אני אעשה להתאמה שלי, אדאג לה, אגן עליה, וכך גם לגורים שלנו.
"אבא, זה לא נכון!" ג׳יי קיי פתאום פרץ לחדר, כולו מכות וסימנים. "אבא אני הגנתי על טאהיונג ממנו!" הייתי בשוק שג׳יי קיי שיקר בלי בעיה, זה עיצבן אותי, אך הריח הסגיר אותו, את השקר שלו.
חיוך מרוצה עלה על פניי, ידעתי שלמנהיג הלהקה אסור לעולם לשקר , הוא חייב לקחת אחריות על מעשיו ואת ג׳יי קיי תפסו ברגע ששכח שהוא זאב.
"ג׳יי קיי אתה משקר, ועל זה תיענש, ג׳ונגקוק הוא המנהיג הבא של הלהקה".
שמחתי, שמחתי בכול ליבי לזה.
חייכתי, לא מנסה להסתיר את השמחה שלי, נותן לאבי ולאחי, שהביט בי בעיניים רושפות אש, להריח את האושר בוקע ממני.
הנחתי את ידי על לבי באגרוף קפוץ וקדתי בפני אבי, "אני נשבע למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר ביום בו יכריזו עליי בתור המנהיג, אבא" אמרתי ברצינות והבטתי בו.
הוא הנהן, "אני יודע בני, ההכרזה על היורש למנהיגות תהיה בעוד כחודש. " קבע והנהנו במהירות, מקבלים את המצב.
קמתי על רגליי, מיישר את מבטי לג'יי קיי, "ואני מזהיר אותך, אחי, אם תתקרב שוב לטאהיונג בצורה כזו..." תפסתי בסנטרו, "דמך בראשך" אמרתי בשקט מצמרר ויצאתי מחדרו של אבי.
עליתי לחדרי, מתעלם מכל המילים המציקות שחדרו לאוזניי במהלך היום.
ישבתי במיטה, נותן לתשישות לסחוף אותי לשינה עמוקה וארוכה.
~~~~~~~~
דם.
זה כל מה שאפי הריח כרגע.
עיניי הבריקו בתאווה וקפצתי על האייל הגדול שהפאניקה שחלחלה בו מנעה ממנו לראות אותי לפני שהיה מאוחר מדי.
החדרתי את שיניי בצווארו בנשיכה חזקה, שובר את המפרקת שלו.
זה היה עניין של דקות עד שרוח החיים כבר יצאה ממנו.
זה היה בוקר שגרתי, עוד בוקר שנשלחתי לצוד עם שאר האלפות.
השתנתי לצורת האדם שלי, לובש את המכנסיים שהורדתי בטרם הפכתי לזאב ומרים את האייל המת על כתפיי, נותן לדמו לזרום לאורך גבי החשוף.
כשהגעתי לחדר האוכל, טאהיונג היה שם, מתחיל כבר לבשל.
הנחתי את האייל לידו, והוא בתגובה הסתובב מיד כשהבחין בריח האלפא שלי ובריח הדם הטרי שאפף את המקום.
הוא הביט בי בעיניים נוצצות, אבל שום פחד לא נשקף מהן, לא הרחתי את ריח החרדה והלחץ שהיה סביבו כשהייתי בקרבתו, והרמתי את גבתי בבלבול.
"איך היה הצייד..?" שאל במתיקות, ולרגע שפתיו התעקלו לחיוך עדין.
מבטו היה מושפל, אבל לא בצורה כנועה, אלא בצורה...מובכת?
לא אהבתי את זה, אבל בו-זמנית אהבתי את זה כל כך.
"היה טוב, אני חושב" אמרתי והתקרבתי אליו כדי לבחון את תגובותיו, "אתה נראה שונה" אמרתי והוא הרים את עיניו אליי, מחייך, "אני פשוט..שמח היום, זה הכל" אמר ונשענתי על השיש, גורם לו להיכלא בין ידיי ומחזיק בסנטרו, "ומה גורם לאומגה הקטן והפחדן להיות כל כך שמח?" גיכחתי, ואז ראיתי את זה, את הבעת פניו משתנה לאכזבה שלא ציפיתי לה, אכזבה שכאבה לי.
הוא שוב הוריד את ראשו, אך הפעם זה היה לחלוטין הרצון לא להיכנס לצרות ולהרחיק אותי ממנו, "שום דבר...לא משנה ג'ונגקוק אלפא.." מלמל, יכולתי לשמוע שמץ של כעס בקולו, כעס שלא היה אופייני לו, הוא תמיד פחד מאיתנו, אך לא העז להראות כעס עלינו.
"אם כך" שחררתי אותו, "תפסיק לדבר שטויות" הסתובבתי, מתחיל ללכת, ואז הרגשתי כפות ידיים קטנות, רכות וחמימות אוחזות בזרועי בעדינות, כמעט בקושי, ודורשות ממני להסתובב.
הפנתי את ראשי לאחור, מוצא את טאהיונג מחזיק בי, מבטו מושפל ולחייו ואוזניו סמוקות מעט, "ת-תודה ש..הצלת אותי..אתמול.." אמר כמעט בלי קול, ואני גיכחתי, "בגלל זה התנהגת ככה?  אל תגיד לי שחשבת שאנחנו חברים" אמרתי בצחקוק והוא שתק, לא אומר מילה, "רק אמרתי תודה..אני..אני לעולם לא אהיה חבר של אלפא כמוך!!!" אמר כמעט בנהימה, מתנשף במהירות מהכח שנאלץ להוציא כדי להרים את קולו עליי, ועיניי חשכו.
תפסתי בגרונו, "אלפא כמוני?" גיכחתי, מתקרב לאוזנו ומחזיק במותניו, "טאהיונג יקירי, שנינו יודעים שאני אלפא חזק ושולט, חזק ושולט הרבה יותר מהאלפות האחרים בלהקה, עליך לדעת את מעמדך מולי" אמרתי לו והלכתי משם במהירות, מתעלם מההשתעלויות והרעידות שעברו בו.