the howl of the wolf ~ TaeKook

•Taehyung•

כאב לי, לא רציתי שאלפא יכעס עליי, פחדתי ממנו, שנאתי אותו, הייתי עייף.
התנתקתי מהחיבוק והשפלתי מבט. "סליחה..." אך ריח חזק יותר פרץ מהדלת.
ג׳יי קיי...
"ג׳ונגקוק" הוא אמר "מה קרה לאויבים? התאהבת בו?" הוא התגרה, הוא שנא, הוא רצה משהו.
"אח קטן, אל תתעסק במה שלא קשור אליך" הוא החזיר לו.
ריחם של האלפות הסריח ואני רציתי לברוח.
לא רציתי להיות שם, לא רציתי לראות, רציתי לישון, לשכוח, לחלום.
נצמדתי לקיר, מתרחק מהם, לא יכולתי אפילו להיות ליד אלפות.
האלפא היחיד שסמכתי עליו, וגם זה לא ב100%, אבל סמכתי, הוא היה המנהיג, האלפא המכהן, האבא של האחים ג׳ון.
היחיד שמצא אותי ביער במקרה, היחיד מבין שניים שידע הכול.
"ג׳יי קיי!" ג׳ונגקוק צרח ונתן לו מכה "אומגה זה לא משחק" הוא המשיך. ועל זה הערכתי אותו. הוא העריך את האומגה שלו, הוא העריך את התאמה שלו גם כשלא הכיר אותו או אותה.
הבטתי בהם נוהמים אחד על השני, באיזשהו שלב הזעפתי את פניי והנחתי את ידיי על מותניי, "תפסיקו עם זה כבר!" ניסיתי להישמע כועס, למרות שידעתי שמבט אחד מהם ואני משתתק וחוזר לכדור הקטן שאני כשאני בקרבתם.
"אתם אחים! אתם לא אמורים להילחם כל הזמן! תפסיקו לריב ותהיו בוגרים ומוכנים לרשת את המנהיגות לשם שינוי!!!" המשכתי בנאום הקטן שלי.
עיניהם הופנו אליי, רק אז שמתי לב שהניבים והטפרים שלהם יצאו ועיניהם זהרו, ריח האלפא הדומיננטי נטף מהם בכמויות שגרמו לי לבחילה, לא יכולתי לשאת את הריח החזק שאפף את המקום.
"ומי אתה שתגיד לנו מה לעשות, אומגה?" ג'יי קיי התחיל ואני הורדתי את ידיי מגופי, משפיל את ראשי ושותק, "אני מחכה לתשובתך" אמר אחרי כמה שניות ופתחתי את פי בקושי, "אני..אומגה.. וזהו.." מלמלתי, "בדיוק, אז אל תתערב" אמר ואני הנהנתי במהירות, לא היה לי אפילו אומץ לנסות לברוח מהבקתה, אז פשוט התיישבתי צמוד לקיר וחיבקתי את רגליי, קובר את פניי בהן ומתחנן שהסיוט הזה ייגמר.
"אני כל כך חלש...הרבה יותר מאומגות אחרים.." מלמלתי באכזבה על עצמי, זה תמיד קורה, אני לא יכול לעמוד מול האלפות לרגע אחד.
"אתה לא חלש, אתה פשוט מפחד יותר מדי מאלה שאמורים להגן עליך" שמעתי לפתע את ג'ונגקוק מדבר, רק אז שמתי לב שרק ריחו של ג'ונגקוק נשאר באוויר.
הוא כבר הבריח את אחיו.
לא הרמתי את ראשי, מעמיד פנים שכלל לא שמעתי אותו, למרות שידעתי שהוא שומע היטב את פעימות לבי המהירות, ותהיתי לעצמי אם הוא יודע שהפעם הוא לא פועם מהפחד, אלא מההתרגשות של מה שאמר.
זה שימח אותי, הרגשתי שג'ונגקוק מכיר בי.
הרגשתי את ידו של ג'ונגקוק נוחתת על שיערי, מלטפת אותו בחיבה.
הפעם לא רציתי בזה, זה היה כל כך נעים, כל כך טוב, ולכן זה גרם לי לכעוס יותר.
תפסתי בידו הגדולה בשתי ידיי, מרים אליו עיניים כועסות, "בבקשה, תפסיק לעשות את זה, אתה מכאיב לי, ג'ונגקוק אלפא" אמרתי בדגש, לא יודע מאיפה האומץ שלי לדבר כך פתאום לאחד שהציל אותי.
יצאתי החוצה בריצה, משאיר אותו מבולבל מאחור, " אני שונא אותך.." מלמלתי כשלא יכולתי לסחוב יותר.
"זה הדדי" שמעתי את קולו של ג'ונגקוק והסתובבתי במהירות, הוא היה שם, הוא עקב אחריי.
הרגשתי כעס עולה בי, לא עליו, אלא עליי.
הוא הגן עליי, הוא הציל את חיי כבר יותר מדי פעמים, הוא גרם לי לתחושה טובה ורעה בו-זמנית, ואני בתגובה הייתי שוב פחדן וברחתי ממנו במקום לדרוש תשובות להתנהגות שלו אחרי כל מה שקרה.
אבל מה יכולתי לעשות?
הוא אלפא, אני אומגה.
הוא חזק, אני חלש.
הוא יודע, אני מנחש.
הוא ג'ונגקוק, ואני טאהיונג.
"טוב לדעת" אמרתי בקור, רץ ישר לבית הלהקה, ולזרועותיו של ג'ימין.