US

פרק 26: מקום בלב שלך

ליאור
*

ףלילו? את תאחרי לעבודה״ קולו של עידו נשמע והתעוררתי באיטיות, אחרי לילה מחוסר שינה, מלא במחשבות ותהיות

״את בסדר?״ שאלה סבתי שירדתי למטה והנהנתי משפשפת את עיניי בעייפות
״לא ישנתי ממש״ אמרתי והיא הנהנה בחצי חיוך
״טוב אני כבר מאחרת, יום טוב סבתא״ אמרתי מניחה נשיקה על מצחה
הפחד מלהסתכל לה או לעידו או לסבא בעיניים, לדעת שהוא חי, שאבא שלי חי, שהבן שלהם חי, אבל אני לא יכולה לספר, אני לא יכולה להיות זאת שאומרת את זה, אני לא מסוגלת להיות זאת שאומרת את זה

*

״בוקר טוב ליאורי״ קולו של יניב נשמע וחייכתי מוסרת לו בוקר טוב ונכנסת אל המעלית

״לא זה לא מקובל עליי, אני בדרך״ קולו הרועם נשמע בחוזקה, הוא עצבני
״הכל בסדר״ שאלתי שניתק את השיחה ונשען על הדלפק
״אני צריך לנסוע לבלה, תבטלי את הפגישות שלי לשעתיים הקרובות, את האחראית״ אמר ברשמיות והנהנתי
הרמתי את השפורפרת של הטלפון המשרדי על מנת לחייג לאדם הראשון שהופיע ברשימת הפגישות וידו הגדולה עצרה אותי מלעשות זאת
״אנחנו צריכים לדבר, תבטלי את כל מה שיש לך אחרי העבודה״ אמר ונאנחתי מהנהנת, יודעת שאני צריכה תשובות
הוא הביט בעיניי למשך שניות ארוכות, שידו עדיין על ידי, צלצול הנייד שלו קטע את הרגע והוא הזיז את ידו במהירות משלי וקטע את קשר העין שהיה בינינו, ממהר לצאת מהמשרד
״אבא שלך אמור להגיע עוד חצי שעה״ אמר לפני שיצא, נכנס אל המעלית, משאיר אותי לשקוע במחשבות מחדש

*

״ליאורי את יכולה לשלוח את זה בבקשה לקבלה של מונטה, איתי מחכה לזה״ קולה של מעיין, אחת העובדות של אדם נשמע ונשמתי לרווחה, הנהנתי לוקחת את הטופס שהחזיקה בידה ושולחת לאחד המלונות של אדם

״דינו?״ קולו נשמע והרגשתי את הדמעות חונקות אותי ושואבות את המילים מגרוני
״ליאור הכל בסדר?״ קולה של מעיין העיר אותי מהמחשבות
״כן, כן כן, הכל בסדר, שלחתי לקבלה, תבררי עם איתי שזה הגיע, אני פה אם יש בעיות״ אמרתי בחצי חיוך והיא הנהנה

״ליאור״ קולו נשמע בשנית, מעיר אותי אל המציאות, קיוותי שלא אצטרך לדבר איתו
״היי, אממ אדם יצא, הוא יחזור עוד שעה וחצי בערך״ אמרתי מביטה בשעון היד שלי
״האמת שבאתי בשבילך״ מילמל
״אני עדיין אבא שלך לא״ אמר ונשמתי עמוק
״ליאור את צריכה לרדת לקבלה, זה דחוף״ קולה של רוני נשמע והנהנתי נושמת לרווחה

״מה יש?״ שאלתי שנכנסנו אל המעלית
״כרגיל, גאיה״ מילמלה ונאנחתי , היא בדיוק מה שהיה חסר לי
״היי, איך אני יכולה לעזור לך?״ שאלתי ברישמיות, מעלה חצי חיוך רשמי
״אוו ליאורי, כמה זמן לא ראיתי אותך״ אמרה בקול שחצני, קול שהעלה בי צמרמורת, קול שזכרתי היטב
״האמת שאני מחפשת את חבר שלי, ראית אותו?״ שאלה ונשמתי עמוק
״אדם?״ שאלתי והיא חייכה מהנהנת
״יפה שזכרת, טוב הוא הבוס שלך את חייבת לדעת מי בת הזוג שלו״ אמרה מעיפה פיסת שיער אחורה בשחצנות
״כן, אני יודעת עם מי אני הולכת לישון״ אמרתי והיא הביטה בי במבט לא מבין
״בפעם האחרונה שבדקתי, אין לו עוד בת זוג חוץ ממני, אז או שיש לאדם אח תאום, או שאת משקרת, אני אלך על האופציה השנייה״ אמרתי בחצי חיוך
״תפסת אומץ מאז הפעם האחרונה שנפגשנו אה״ אמרה משלבת את ידיה
״לא, אני פשוט מציאותית, את אובססיבית, זו עובדה״ אמרתי מסתובבת כדי לחזור אל המשרד, שדלת הכניסה נפתחה והוא נכנס, מביט בי בחצי חיוך, מבטי עבר לגאיה והוא הזיז את מבטו ממני וחיוכו ירד

אדם
*

נכנסתי אל המשרד, רואה את ליאור בכניסה, דבר שלא קורה בשעות העבודה בדרך כלל, הבטתי בה בחצי חיוך, רוצה לקוות שהיום אשן לידה, אחרי חודשיים של לבד, מבטה נדד מעיניי אל עיניה של גאיה, שרק עכשיו הבחנתי בנוכחותה
״חשבתי שסיכמנו שאת מפסיקה להציק״ אמרתי מתקרב אל ליאור, רק שרגע לפני שהספקתי להגיע אליה, ידה של גאיה תפסה בזרועי ומשכה אותי צמוד אליה, אוחזת בי בחוזקה, ידי מלאות בדברים והיא נחושה בדעתה להשפיל את ליאור
״טוב ליאורוש, אני חושבת שכדאי שתחזרי לעבודה, בכל זאת, את עדיין לא הבוס״ אמרה גאיה וברגע שבאתי להגיב הדביקה את שפתיה אל שלי, אוחזת בידי לא מאפשרת לי לזוז, לעזאזל עם האובססיבית הזאת
באותו הרגע לא עניין אותי כלום, הפלתי את החפצים מידי, שומע רעש ניפוץ חזק שלא הזיז לי אפילו עפעף, משתחרר מאחיזתה של גאיה ומביט בליאור
דמעות בודדות זלגו מעינייה, היא הביטה בי ובגאיה במבט חסר רגש, כמו זומבי, לרגע תהיתי אם הניפוץ שנשמע קודם היה מהדברים שנפלו או שזה היה הלב שלה שנשבר, הלב שלה שאני שברתי, כמו אידיוט
״בהצלחה לכם״ מילמלה בגרון חנוק, מנגבת במהירות את פנייה ומסתובבת אל המעלית

ליאור
*

״את בסדר?״ קולו של אבי נשמע לפתע,מזכיר לי שכל הזמן הזה הוא חיכה לי כאן, מדבר לדבר, מכאב לכאב, היום עוד יהרוג אותי
הוא התקרב אליי וניגב את הדמעות שאפילו לא שמתי לב שהמשיכו לזלוג על לחיי
״לילו״ קולו של אדם נשמע במילמול ואני התרחקתי מאבי
״אין לך עוד פגישות להיום, אני הולכת הביתה, אל תחכה לי מחר, אני מתפטרת״ אמרתי לוקחת את דבריי והוא נאנח
״אני לא כועסת״ אמרתי שנייה לפני שנכנסתי אל המעלית
״אחרי הכל.. אני זאת שסוג של נפרדה ממך״ גיחכתי בחוסר רגש
״אני פשוט מאוכזבת, לא ציפיתי שזה מה שתרצה להגיד לי, שהמשכת הלאה, אחרי בקושי יום, לא ציפיתי שאחרי כל זה תוותר עלינו כל כך מהר, אבל זה בסדר, היא תפסה מקום בלב שלך לפניי״ מילמלתי מביטה בעיניו הירוקות בפעם האחרונה, נכנסת אל המעלית

אדם
*

״אני לא כועסת״ אמרה מסובבת את מבטה אליי לרגע
״אחרי הכל.. אני זאת שסוג של נפרדה ממך״ גיחכה בחוסר רגש, איך אחרי כל זה היא עדיין מאשימה את עצמה
״אני פשוט מאוכזבת, לא ציפיתי שזה מה שתרצה להגיד לי, שהמשכת הלאה, אחרי בקושי יום, לא ציפיתי שאחרי כל זה תוותר עלינו כל כך מהר, אבל זה בסדר, היא תפסה מקום בלב שלך לפניי״ מילמלה בקול מביטה בעיני ונכנסת אל המעלית, שוברת לי את הלב וגורמת לי להבין כמה זכיתי באהבה שלה, גורמת לי לנסות להבין איך אחרי כל זה היא עדיין אוהבת אותי? עדיין רוצה להיות איתי? עדיין לא כועסת? עדיין בטוחה שהיא האשמה

״מה עשית מטומטם?״ קולו של רונן נשמע פתאום, מוציא אותי מהבהייה על המעלית הסגורה
״גאיה״ אמרתי יודע שהוא מכיר את הסיפור ביניהן הרבה יותר טוב ממנה
״אני מצטער רונן אני חייב ללכת״ אמרתי שולח הודעה לריי במהירות שיחסום את היציאה מהבניין, אין שום מצב שהיא הולכת לי, לא לפני שאני מסביר

שונאת את הפרק הזההה!!!
תודה שקראתם😅🥱