עושה כרצונו

פרק 34

התחלתי לכתוב סיפור חדש אבל עדיין לא העלתי. אני חושבת להתחיל להעלות אבל אני עדיין אעלה פה

עצמתי את עיניי.

הוא לא יוצא.

לפתע שמעתי את קולו "אליסיה אני יודע שאת פה"
נרתעתי וקברתי את ראשי בין ידיי.

נושמת בשקט עד כמה שיכולתי מכיוון שאני בקשיי נשימה עכשיו.

הידית זזה אך הדלת נשארה סגורה כי נעלתי אותה מיקודם.
"את רוצה שאני אשבור את הדלת?!" צרח ובעט בדלת בחוזקה.

דמעה נפלה על לחיי.
כואב לי כל כך עכשיו.

היה שקט ובום חזק נשמע.
לא העזתי להרים את ראשי.
גם כי פחדתי ממנו וגם כי לא מגיע לו לראות את פניי אחרי מה שעשה לי.

יבבה נפלטה מפי.
רק שלא יתחיל לרחם עליי עכשיו זה הדבר האחרון שאני צריכה.

"את בוכה?" שאל ולא הצלחתי לפענח את נימת דיבורו.

לא אני לא בוכה טמבל אני רק מזיעה מהעיניים.
"תרימי את הראש שלך" אמר ולקח לי כמה רגעים לעכל את הסיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו.

תוך לא פחות מחמש שניות הרגשתי את ידו מחזיקה בסנטרי, מרימה את ראשי למעלה וחושפת את כל דמעותיי.

הוצאתי אנחה רועדת בלית ברירה כי כבר לא נשמתי.
הוא ניגב את דמעותיי והסתכל עמוק בעיניי. "אני לא אוהב לראות אותך ככה" אמר חרישית אך עדיין שמעתי.

מה פתאום שאכפת לו?
זה לא הזיז לו כשהוא ניצל אותי.

הרמתי את עיניי. פוגשת במבטו שעדיין מביט בי, בעיניים שלי ואחרי זה לשפתיי.

היינו ממש קרובים אחד לשני ככה שרק כמה סנטימטרים בודדים מפרידים בין שפתיי לשלו.

עם כמה ששנאתי אותו, לא יכולתי שלא לחשוב על איך הטעם של שפתיו יהיו.

עצמתי את עיניי, מתחילה להרגיש את העייפות גוברת עליי וכמעט נרדמתי כשנזכרתי שמרקו עדיין יושב מולי וכמעט פוגש בשפתיי.

הוא יכול לעשות לי משהו אני לא לוקחת סיכונים.
למרות שפיו מוציא מילים, אני עדיין יכולה לראות בעיניו את האמת.

בהינו אחד בשני למשך כמה דקות עד שהחלטתי לקום.
הוא הרים את מבטו אליי וקם גם הוא.

באתי לצאת אך הוא תפס בידי והצמיד אותי לקיר כששתי ידיו נהפכות למן כלא קטן כך שלא יכלתי לצאת.

עדיין כעסתי עליו אבל זה יהיה שקר להגיד שלא סלחתי לו לגמרי.
עם כמה שאני נפגעתי ממנו אני עדיין רואה בעיניו את הדאגה שלו אליי.

נקודת מבט מרקו

היא הייתה בין ידי. בלי שום יכולת לצאת.
המשכתי להביט בשפתיה ואז בעינייה כל פעם מחדש.