במקום זר

העבר חלק אחד ויחיד

כריסטופר נשכב על מיטתו בחוסר מעש. הוא שנא את היום הזה שבו אלכס היה חייב ללכת. 

הוא שיער שהוא פגוע, נפשית בטוח- אבל פיזית?

הוא דאג שזה היה מפחיד, וחשב ברצינות להתחיל למרוט ריסים כמו סופי פוסטר שקרא עלייה אתמול. 

"אוף אלכס, אני כל כך מתגעגע" הוא לחש וקבר את פניו בתוך הכרית. 

                                                                                                  *********

                                                                                             חודש וחצי לפני כן

הנער ישב על הרצפה, רועד כולו. 

ידו עדיין תפסה בבטנו, וידו האחרת הייתה תלויה באוויר- בלי שום יד אחרת שתחזיק בה. 

הדלת נפתחה במהירות. 

"הכל בסדר?" מה וויזלי- אביו של כריסטופר קרא בדאגה. 

"שמענו צעקות" אמו הוסיפה. 

"אלכס-" הסביר כריסטופר בקול שבור, "הוא עזב".

הוריו עטפו אוצו בחיבוק מנחם. "אנחנו... יודעים" אמא שלו לחשה. 

"מה?" כריסטופר משך באפו. 

"אנחנו יודעים על היחסים שלך עם הנער- עם אלכס" הסביר אביו. 

"אתם-אתם מבינים אותי? זאת אומרת- אתם עדיין אוהבים אותי?" כריסטופר ייבב.

"הכי בעולם" שניהם אמרו יחד וחיבקו אותו שוב. 

הם לא שאלו למה עזב, אבל נראו גם עצובים מאוד. 

למחרת כריסטופר לא הלך לבית הספר,  וגם לא ביום שאחר כך, אבל מחרתיים היה חייב ללכת, ניקול ליוותה אותו, וניסתה להשאר חזקה בזמן שסיפר על המאורע, אבל עד מהרה היא הפכה להיסטרית יותר מכריסטופר, היא קיבלה התקף חרדה בו במקום ומנתה את כל הסכנות שיכולות לקרות לאלכס. 

לאחר כמה זמן הנער נכנס לכיתה עם ניקול באיחור של עשרים דקות. 

הוא פתח את דלת החדר וכולם בהו בעיניו האדומות, הם ציפו שאלכס ייכנס בחשש אחריהם כמו תמיד, אבל שתיקה מביכה נתלתה באוויר. 

היתה דממה נוראית במשך כמה שניות, אבל לפתע כל הכיתה החלה לשאול בפרץ של קולות על אלכס. 

כולם אהבו אותו, הוא היה צנוע וטוב לב- כל כך עדין וחרוץ- והוא לא פספס יום אחד מבית הספר- חוץ מהפעם ההיא שקיבל התקף אלרגיה. 

"הוא..." כריסטופר ניסה למצוא את המילה הנכונה. "היה חייב לחזור לביתו".

נשיפות של אכזבה נבלעו בכיתה, וכריסטופר התיישב במקום.