במקום זר

''את פשוט גיבורה''

*טריגר אונס- פלאשבקים, תיאורים (לא מיניים או אינטמיים) וכאלה*

ניקול התעוררה לאחר התקף החרדה שקיבלה. 

הייתה זו שעת בוקר. היא זיהתה את המקום- החדר של כריסטופר.

היא הייתה לבושה בחולצה ארוכה שכיסתה את כתיפה ואת גופה הקטן. צווארה כאב וסימני מתיחה אדומים היו חרוטים בו. 

היא עדיין שכבה במיטה, אך הרגישה שהתקף חרדה חדש מתחיל לעלות במעלה גרונה, אבל היא עצרה אותו, היא נתנה לאור השמש לסנוור את פניה ולרגע היא הרגישה מוגנת, עד שכל פצעיה מאמש החלו להתעורר לחיים ולהכאיב לה שוב. 

היא פלטה זעקה חרישית כשהביטה בידיה- שהיו מכוסות פלסטרים וסימנים צבעוניים. היא נזכרה בדקות הנוראיות של האונס שעברה, ואפילו לא ידעה מה מצב רגלייה, בעוד שידייה לפי מה שהיא זוכרת- לא נפגעו  כל כך הרבה ביחס לשאר איברייה.

היא התיישבה במיטתה ושמה לב לכריסטופר- שבדיוק הגיע עם מגש קטן ובו  קרטון מיץ תפוזים ואריזה קטנה של קורנפלקס צבעוני.

עינייו התעוררו לחיים כשראה אותה, בניגוד לעינייה של ניקול אשר היו כבויות לחלוטין. אלכס נכנס מיד אחריו לחדר, מסמיק במקצת.

הוא חטף את המגש מידיו של כריסטופר כדי שלא יזרוק אותו באוויר והנער האדמוני רץ ככל שהיה מסוגל אל ניקול.

הוא ביקש אישור, היא הנהנה וזה חיבק אותה חיבוק חם ועוטף, ניקול התמסרה להרגשה המגוננת שניות ארוכות.

"איך את מרגישה?" אלכס החל לדבר לבסוף.

אלינור משכה בכתיפיה, לא היה לה כוח לדבר. היא הרגישה מותשת,

מותשת וריקה.

"את רוצה לאכול?" כריסטופר ניסה לשנות נושא.

"כריסטופר, אלכס, יש לי שאלה" ניקול הצליחה לומר בקול חלש ורועד.

שני הבנים הנהנו בציפייה.

"איך... איך נראתי? אני יודעת שאיבדתי הכרה, אחרי... אחרי מה שקרה" היא שאלה בעצב.

"נראת, איך אני אגיד את זה..." כריסטופר ניסה למצוא מילה לתיאור המחריד.

"את נראת אז דיי נורא" אמר אלכס. 

ניקול נראתה פגועה במקצת, אלכס מיהר להרגיע- "לא במובן כזה, כמובן, אני מתכוון, היית..." הוא נשם עמוק והחל לפרט- "היית מלאה דם, החולצה שלך הייתה קרועה, הסוודר הלבן היה זרוק, מלוכלך בדם וקרוע גם כן, השיער שלך היה מפוזר ופרוע, כל מני סימני מכות יבשות היו על כל גופך, כריסטופר מיד ידע ש..." הוא התקשה לומר את המילה.

"נאנסתי" ניקול השלימה  את ידידה בזעזוע.

"יש משהו שאת רוצה לעשות עכשיו? להגיש תלונה במשטרה, להתקשר להורים?" ווידא כריסטופר.