טוב אנשיםםם
היייי
לא העיליתי פרק כבר המון זמן, אבל הייתי מרוכזת בבית הספר, בחברים ובהשקה של הספר!
ופגשתי את תמררררר
אני יודעת שאת קוראת את זה, אבל היה ממש כיף בכללי אתמול!
טובטוב אני אתחיל:
בהתחלה לא ידעתי אם זה רציני, או שמה זו מתיחה, אבל הקשבתי לכל הדיבורים בהתעניינות.
בקיצור לכל הרבע שעה של קריאות צער ופרידה שוברת לב, הבנתי שאלכס- עומד לעזוב בשביל כריסטופר, כריסטופר- בסכנה, וכשאלכס יעזוב הכל יהיה בסדר.
לא ראיתי שום דבר באותו הזמן, אך אז הריצ'רץ' נפתח במלואו וראיתי את אלכס מחייך אליי חיוך מלא כאב, צער, יגון- וכעס.
כל כך הרבה כעס.
"תשמור על עצמך" הוא לחש לי, ואני צייצתי במחאה. "מה- מה זאת אומרת- אלכס! מה קורה?!"
לאחר מכן שמעתי עוד בכי, ראיתי את אלכס מנפץ קונכייה-טלפון על הרצפה וקופץ אל חור התולעת בייסורים.
בזווית העין ראיתי את כריסטופר מקופל על הרצפה, מלא כאב, בטנו נראתה מוזר, והוא לא הצליח לנשום לשניות אחדות, לאחר דקה בערך הוא נראה פחות חיוור, אבל כאוב לא פחות.
הוריו של כריסטופר פרצו לחדר שניות אחדות לאחר מכן, והשניים חיבקו את הנער הממר בבכי.
גם אני מיררתי בבכי, בכיתי על אלכס, על גורלו ועל מה שיקרה לו, וגם אני כעסתי. כעסתי על זה שאני רק וולפגאן, חיית קמע שלא מסוגלת לעשות כלום.
במשך שלושה ימים לא הסכמתי להכניס כלום לפה שלי, כריסטופר ניסה לדבר איתי כל הזמן.
"וולפגאן, זה קשה גם לי, הוא החצי השני שלי, הוא גרם לי להאמין באהבה, הוא גרם לי אושר, בפעם הראשונה בחיי, אבל אתה יודע שאם תרעיב את עצמך מתוך צער- אלכס יהרוג אותי, וגם אותך. הוא היה רוצה שתהייה בריא, אם לא שמח- אז בריא."
הסכמתי, אכלתי בריא ועשיתי פעילות גופנית כמה שאני יכול לעשות, ואז- ביום גורלי אחד, אחרי חודש וחצי שלמים בלי אלכס- חזרנו הבייתה, ואלכס הרגיש קרוב מתמיד.
********
עברו כבר בערך 4 ימים כאן בעיר הולדתי, זה היה בוקר קריר, כריסטופר התקשה להתעורר בלי שקית צ'יפס, אבל הסתפק בזיכרון כואב שלו ושל אלכס, ונאחז בו כדי להמשיך לחפש את אהובו.
YOU ARE READING
במקום זר
Fantasy"איפה אני?" חשב אלכס. הוא הסתכל על המקום בו נמצא. בנייני ברזל כסופים, כחולים ושחורים סבבו אותו, רעש מחריש אוזניים אפף אותו, אנשים התהלכו הלוך ושוב, דוחפים אותו קלות. ליבו דפק במהירות. הוא בהה במקום בתהייה, דאגה. לפתע מישהו התנגש בו בחוזקה. הכל נהפך...
