במקום זר

אתה אוהב אותן

טוב טוב שברתם אותיי

הנה בא עוד פרק, וזה הזמן שלך תמר ( "יייייייי פרקקקק" )

קיצר בואו נתחיל אנשושים!

"אתה אוהב אותן!" קרא כריסטופר אל אלכס, שעמד מול המראה.

"לא אני לא! כריסטופר בחייך!" התלונן האלף והביט בחוסר ביטחון אל המראה.

"אלכס" כריסטופר הסתובב אליו ותפס בכתיפיו בחיבה. "אתה יכול לעשות את זה".

"אני לא מסוגל!" עיניו של הנער נמלאו דמעות. "אני שונא את הצלקות שלי, וזה תמיד ישאר ככה!" הוא כמעט צעק.

"אני מאמין בך אלכס!" התחנן הנער האדמוני.

"ואני לא!" אלכס השיב בלחישה. "אני אוהב אותך, את הצלקות שלי לא. ואני פשוט לא מסוגל לומר את זה!".

"אלכס, אתה מסוגל. אתה תצליח- אני כבר עשיתי את זה בעבר." 

"עשית את זה בעבר? א- אני לא מבין" אלכס אמר חלושות. 

"טוב, הכל התחיל בערך בגיל 12" כריסטופר אמר. "בדיוק עלינו לחטיבה, היו המון טורנירים, של כדורסל, כדורגל וכאלה דברים... הבעיה היא- שאני לא יכלתי לעשות את הדברים האלה- טוב, בגלל הרגל שלי כמובן. בכל הפסקה הייתי מסתכל הילדים רצים, הייתי הופך לביישן יותר ויותר, חסר ביטחון יותר ויותר- פשוט נעצב על מר גורלי" כריסטופר משך באפו בדרמטיות.

"בכל מקרה, בערך חצי שנה אחר כך החלטתי להשלים עם עצמי, ופשוט עמדתי מול המראה וצעקתי- "אני אוהב את הרגל המשותקת שלי!" וזהו- לאחר כמה פעמים שעשיתי זאת- הביטחון שלי עלה, ולא התביישתי יותר מהבנים הספורטאים".

כריסטופר לא היה לי מושג! זה כל כך מעורר השראה, אבל אני לא מסוגל פשוט לצעוק בקול שאני אוהב את מה שאני הכי שונא בי!" הוא התלונן שוב וניסה להסתיר את בטנו המצולקת בידיו.

"מה אמרנו?" כריסטופר הזהיר את האלף, ששמט את ידיו מגופו. "לא להסתיר, לא להתבייש כי אני צריך לאהוב את עצמי" רטן אלכס. "זה אפילו לא מתחרז!"

"מה שתגיד. אני אוהב את הצלקות שלך, הן הפכו אותך למי שאתה, וגם אתה צריך לאהוב אותן. אז קדימה אלכס- אני רוצה לראות אותך צועק- את הצעקה הכי גדולה ששמעת אי פעם- ותזכור מה אתה צריך להגיד".

"אני חייב?" אלכס ניסה לתמרן את כריסטופר בפרצוף מתחנן.

"זה לא יעבוד עליי, אלף שכמוך! לי יש פרצוף יותר טוב גם ככה".