במקום זר

וולפגאן

אז רגע קצר לפני שאני מתחילה - אני לא מאמינה שאני כותבת פרק שמספר מנקודת מבט של ליטרלי חיה. 

הסגר הזה שיגע אותי לגמרי כניראה, אז תודה רבה על כל התגובות וההצבעות ובואו נתחיל.

אני זוכר את היום הראשון שלי, את היום הראשון שלי איתו, כשראיתי אותו.

שיערו החום המתולתל קיפץ לכל עבר, הוא הסתכל בחום על כל החיות, ורציתי כל כך שהוא ייקח אותי!

לפתע הרגשתי ידיים קטנות מתלפפות סביבי, מישהו הרים אותי וסקר אותי מלמעלה למטה. 

הילדה חייכה, אך לפתע היא שמה לב, היא שמה לב לרגלי הקטועה.

היא עיקמה את אפה והחזירה אותי אל הקופסא. מה שנשאר לי זה לחכות, לחכות שהוא ייקח אותי.

לאחר כמה דקות, הנער החל להתקרב לעברי. צייצתי באושר, מחכה שהוא ירים אותי ויחליט שאני זו החיה שהוא רוצה, אבל מבטו נתפס על זיקית גדולה. 

הוא הרים אותה, אבל אז הסתכל עליי. "סליחה זיקית" הוא אמר לחיה הירוקה והחזיר אותה לקופסא.

האלף בן ה10 הרים אותי, הוא סקר אותי מלמעלה למטה, ואני התפללתי ליוצרי התכשיטים הקדושים- "בבקשה אל תקחו אותו ממני".

מבטו של הילד הקטן נעצר על רגלי. ידעתי באותו הרגע שהפנטזיה שלי נגמרה, והוא לא יהיה שלי. 

חשבתי שהילה של גועל תתחיל להתעורר אצל הילד, אבל במקום זאת הילה של סקרנות התעוררה אצל הילד, הוא חיבק אותי בחום. 

"אתה החיה שלי!" הוא החליט. 

הנער חיבק אותי כל הדרך עד ליציאה, מארז של חטיפי תכשיטים זהובים הציץ מתוך תיקו, ואני החלטתי שהילד הזה הוא הנער הכי אהוב עלי.

בזמן שהאלף הקטן יצא, שני בנים עברו על פניו ושמו לב אליו.

"נו נו נו, מה אנחנו רואים פה?" אחד מהם שאל, השני חסם את הדלת.

"לאלף הקטן יש חיה, אמרו לנו לא להתקרב אלייה, היא מגעילה" הילד הנבזי הצביע על רגלי הקטועה.

"היא לא מגעילה" האלף אמר באומץ, ובאותו רגע החלטתי שאני מעריץ את הילד הזה, הוא שלי.

"זה... וולפגאן" הוא נתן לי שם.

אהבתי את זה. אהבתי אותו.

"וולפגאן שלי יותר טוב מכל החיות כאן, והוא לא מגעיל". הילד כמעט צעק, והילה של כעס ובהלה התעוררה בו. 

שני הנערים נבהלו לרגע, אך החליטו להפסיק עם העלבונות ברגע שמבוגר אחד עבר. 

"קונור, לומייר, תפסיקו להעליב את הילד".

המורה הסתכל עליהם בכעס, והביט אל עיניו של האלף.

בזמן שהתלמידים הנהנו, שלחו עוד מבט נבזי אל הילד וברחו, המורה אמר לילד: "כל הכבוד לך, יקירי, אני מאמין שאתה אלף אדמה, לא?"