במקום זר

ניו יורק

אלכס נחת על רגליו בבהלה.

הוא לא הבין איפה הוא נמצא, אך הוא ידע שמשהו לא טוב קרה. משהו השתבש.

הוא הסתכל על המקום בו נמצא. בנייני ברזל כסופים, כחולים ושחורים סבבו אותו, רעש מחריש אוזניים אפף אותו, אנשים התהלכו הלוך ושוב, דוחפים אותו קלות. ליבו דפק במהירות. הוא בהה במקום בתהייה, דאגה. לפתע מישהו התנגש בו בחוזקה. הכל נהפך שחור לרגע.

זה קרה בהבזק מהיר וכתום. אלכס פקח את עיניו, לאחר שעצם אותן לשנייה כשהאיש התנגש בו. 

האלף מצמץ בעיניו, הנער האחר התיישב על הרצפה, משפשף את זרועו.

"מה נסגר בן אדם?" הוא זעף.

"אנחנו בניו יורק! לא בניו המפשייר! זו עיר סואנת, אי אפשר פשוט לעצור באמצע הרחוב".

"ניו- ניו יורק?" שאל אלכס בדאגה.

"אממ כן?" הנער האדמוני התרכך, "אתה עכשיו בניו יורק".

"זה לא, לא יכול להיות!" אלכס קרא בפאניקה.

 הנער הג'ינג'י התרומם ואסף איתו קביים אפורות, לאחר שהתייצב הוא הושיט לנער יד.

אלכס הושיט את זרועו שלו והחזיק בידו של הנער האחר. פרפרים משונים החלו להווצר בבטנו.

הנער החזיק בראשו בחוזקה. "איך אני אחזור הבייתה?" הוא מלמל בדאגה, "איך הגעתי לפה בכלל?".

"היי, היי, הכל בסדר" הנער האחר הרגיע את כריסטופר, הוא התקדם איתו ברחוב הסואן. 

"הכל בסדר איתך?" הוא שאל את הנער בדאגה.

"אתה... אתה בן אדם, נכון?" אלכס שאל בחשש, מוכה הלם.

הנער האדמוני גיחך: "כאילו שאתה לא".

"אני לא" אמר אלכס, רציני לגמרי.

"אני הגעתי לפה מעיר איטנייה" הוא הסביר, "אני בן 16 ואני לומד בבית ספר... לאלפים".

"בארור!" גיחך הנער עם הקביים, "ואני דראקולה".

אלכס נאנח. "אני רציני".

הנער הג'ינג'י המהם. "טוב, לפני שאנחנו הולכים לדבר פה על דברים על טבעיים, בואו נעשה הכרות קצרה".

אלכס משך בכתפיו כאות הסכמה.

"אני כריסטופר, אני בן 17, אני לומד בבית הספר הציבורי פה באיזור, מלידה הרגל שלי משותקת ואני בן אדם" הוא גיחך לתיאור האחרון והצביע על רגלו הכרוכה בסד.

"אני אלכס, אני בן 16, אני לומד בבית הספר מיספירנוי לאלפים, אני אלף בעל יסוד אדמה ואיכשהו אני הגעתי לכאן, בזמן המבחן שלי במעבר בחורי תולעת".

"טוב אלכס, אני מאמין לך, אבל לא לזה שאתה אלף. אתה בטוח בסדר?" כריסטופר עשה צורה משונה עם ידו.