פרק 2

919 41 5
                                    

לכל אחד יש את הרגעים הקטנים האלה ביום שהוא מחכה להם כל כך. בין אם זה לחכות לסוף היום להיכנס למיטה הנעימה או בין אם זה הקפה המרענן של הבוקר. לפעמים מחכים למשהו שאפילו לא יודעים שיקרה, או מתי יקרה, פשוט מחכים.

התעוררתי לבוקר של יום שני באמצע דצמבר, שומעים את הגשם שלא מפסיק בחוץ.

״מי זה עכשיו נו באמת״ מילמלתי כאשר נשמע טיקטוק על הדלת והלכתי לפתוח את הדלת.

״הפתעה״ חייך אליי אחי הקטן רוי.

״אני עדיין בחלום נכון?״ שאלתי משפשפת את עיניי.

״יסתומה תביא חיבוק״ אמר ועטף אותי בזרועותיו הגדולות.

רוי לומד בפנימייה צבאית בצפון הארץ, מבחירה כמובן, ככה שאנחנו מתראים פעם בשבועיים במינימום, השישיסט הקטן שלי הפך לחתיך לא נורמאלי.
-
לבשתי חולצה שחורה ארוכה, ג׳ינס בהיר ואולסטר שחורות גבוהות (תמונה למעלה).

ענדתי את השעון על השרוול ואת השרשראות האהובות עליי.

פתחתי את הטלפון, לא מופתעת לגלות שיש לי 47 הודעות מצאטים שונים.

השרוט האהוב עליי
בוקר טוב משוגעת
אני בלי אוטו היום הוא במוסך
את/ה: טוב

לא מזוהה
בוקר טוב נסיכה❤️
את/ה: לירון?
איפה בוקר טוב
איפה מה קורה
את/ה: צודק בהחלט
את/ה: בוקר טוב
את/ה: מה קורה?
אני מעולה ואת?
את/ה: אחלה
מתי את מסיימת היום?
את/ה: 2 וחצי

סתומים
אוריקי: מי בא היום?
השרוט האהוב עליי: אני לצערי
את/ה: אני
ליה המושלמת: אנייייי
יהונתן הטמבל: אני
רותם אשת איש: אני

התנתקתי מהווצאפ ואירגנתי מערכת, אחריי כמה דקות הסתכלתי בשעון 8:28 פאק אני מאחרת.

״אמא את פה?״ צעקתי, אין מענה.

הכנתי מהר קפה ונעלתי את הבית.
התחלתי ללכת הליכה מהירה, 8:32, לפחות לא יורד גשם.

״חרא כבר איחרתי״ מילמלתי לעצמי והתחלתי ללכת קצת יותר לאט.
-
הגעתי לבית ספר בשמונה וארבעים.

״כן גברת נאיה לוי מה האיחור הזה?״ שאלה אורלי המחנכת שלי.

״את צריכה להגיד תודה שבאתי בכלל״ מילמלתי והתיישבתי ליד ליאם.

עד חצי מלכותWhere stories live. Discover now