יש רגשות שהם כמו חברים ותיקים ומוכרים. דיכאון הוא כזה עבורי. כשאני לא בתוכו, אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת שזה רע. אני זוכרת את האפלה, אבל זה... שונה להרגיש את זה שוב. זה ההבדל בין לזכור איך נראה חדר וממש להכנס אליו. להיות בתוכו שוב. להרגיש אותו. כשההתקף מתחיל, הקצב הוא איטי. מחשבה מטרידה, ״אני לא רוצה להיות פה״, ואז זה נעלם. מסלקים את זה כמו זבוב או ריח רע. אבל כזה פוגע בך בעוצמה.. אתה ממש בפנים, זה הכל. זה מי שאתה, אתה לא משהו אחר. מבחוץ אתה נראה אותו דבר, לחייך ולהעמיד פנים זו עבודה קשה. אבל בפנים, זה סיפור אחר. אתה מתחיל לשנוא את עצמך. אתה כל כך לבד. לא ייאמן כמה שאתה לבד. גם שאתה עם מישהו שאתה אוהב, אתה לא באמת איתו. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה קורה עם אחרים, אבל לא. אי אפשר לדעת מה קורה בראשו של האחר. כולם נלחמים בקרב שאי אפשר לראות. כולם מסתירים משהו.
עוד בוקר, עוד יום שאין לך כוח אליו. שוב פעם החדר לא מסודר, אמא תתאכזב ממני.
הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולשטוף פנים, ידעתי שאאחר לבית ספר כי השעה הייתה כבר שמונה ועשרה.
לא סידרתי את החדר, אבל התלבשתי הכי מהר שאני יכולה ויצאתי מהבית.
לירוני החיים שלי❤️
נאיו בוקר טוב
אני בא לאסוף אותך אחרי בית ספר
לא הגבתי, פשוט נכנסתי כדי שיראה שראיתי.
-
״סליחה על האיחור״ אמרתי ונכנסתי.
״בסדר נאיה שבי״ החזירה לי המורה והתיישבתי ליד אורי.
״חיים שלי איך את?״ הוא שאל אותי.
חרא. לא מסוגלת יותר נפשית. הכל סוגר עליי. הרגשה של מאבדת את עצמי, הרגשה שאף אחד לא יבין אם הוא לא יהיה במקום שלי.
אבל הדבר היחידי שאני אומרת ״אני בסדר״.
״את בטוחה?״
״במאה אחוז״
-
לירוני החיים שלי❤️
אני בחוץ
יצאתי מהשער של הבית ספר וראיתי אותו נשען האוטו, מסתכל לכיווני, מחפש אותי בעיניים שלו.
אני באמת אוהבת אותו, אבל כרגע אני לא חושבת שאני מוכנה נפשית לכל מה שקורה כאן.
הוא התקדם אליי בזהירות, אני לא חושבת שאני יודעת מה עבר עליי באותו רגע אבל פשוט חיבקתי אותו חיבוק מוחץ והחזקתי את עצמי לא לבכות. הוא עטף אותי והחזיק חזק, כאילו פחד שאעזוב, הוא נתן לי להרגיש מוגנת.
״חיים שלי בואי נכנס לאוטו״ אמר אחרי כמה שניות. הינהנתי במהירות ונכנסנו לאוטו, הוא למושב הנהג ואני למושב שליד.
שתקתי, לא היה לי מה להגיד. הרגשתי שאם אני אדבר אני אתפוצץ מבכי. סעמק מה נהיה ממני?
״אני לא לוחץ עלייך״ אמר ״אני רואה שעובר עלייך משהו. אני רוצה שתשתפי אותי.״ הסתכל עליי בעיניים גדולות ״אני פה להקשיב נאיה. זה לא פייר כלפייך שכשאת שמחה וצוחקת אני איתך וכשאת בוכה את לבד״ ניגבתי דמעה.
שתקתי. מה אני יכולה להגיד? אני לא בן אדם שמשתף, אני לא אוהבת להרגיש נטל וליפול עם הבעיות שלי על אנשים אחרים.
״נאיו את לא נטל״ אמר כאילו קרא את המחשבות שלי ״אני מקשיב ומחכה לרגע שתיהי מוכנה״.
״זה תקופה כזאתי״ אמרתי ״זה יעבור עוד מעט״.
באמת האמנתי בזה. אני בן אדם חזק נפשית, כל תקופה חרא בחיים שלי עברתי לבד רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להסתדר לבד אם ביום מן הימים יעזבו אותי. אני הרמתי את עצמי מהמקומות הכי קשים שיש.
״אני אעבור איתך את התקופה הזאתי״ אמר ״אני מבטיח לך״.
-
חזרתי הביתה ונשכבתי על המיטה שלי. אולי אני אלך לישון, זה ישכיח ממני את הבעיות לפחות לשעתיים. זה מספיק לא?
דפיקה נשמעה בדלת.
״פתוח״ החזרתי ואורי וליאם נכנסו.
״חיים שלי את ישנה?״ שאל אורי.
״יא מה אתם עושים פה?״ שאלתי ״כנסו מה אתם עומדים בדלת״.
אם יש מישהו שיכול לשמח אותי ברגעים הכי קשים שלי אלה אורי וליאם. החברים הכי טובים שלי ביקום. שני האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, שבחיים לא יפקירו אותי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
YOU ARE READING
עד חצי מלכות
Romanceהוא הזמר הכי מפורסם בארץ, היא שונאת מפורסמים מתלהבים. הוא מכיר את כל העולם, היא רק עם החבורה שלה. הוא בן 21, היא רק בת 17 וחצי. הוא לירון מלאכי, היא נאיה לוי.
