אהבה בוערת

פרק 2- שקרנית

עוד צחקוקים ולחשושים בקעו מן הדלת הסגורה. הצלחתי לשמוע משהו כמו: "בייבי, לך כבר, די!" בשקט, כמובן, ולאחר מכן לורן שוב ציחקקה וגם הבחור המקועקע. כל כך התעצבנתי מהמחשבה הזאת- היא נמצאת כרגע עם סול. אני אולי לא יודעת את זה בוודאות, אבל משהו בי זועק לי שזאת האמת.
לאחר שניות ארוכות הדלת נפתחה. סרקתי את הדמות שמולי, שלמען האמת לא זיהיתי באותו הרגע, מכף רגל ועד ראש; לורן עמדה בפתח עם שיער מעט מבולגן, והחולצה שלה נפלה על כתפה בצורה מרושלת. המילה הראשונה שהגיחה למוחי הייתה איכס. זה נראה כאילו הפרעתי להם באמצע סקס. תגובתה למראי הייתה כמעט צפויה, אבל לא בדיוק; כמו שחשבתי- ברגע שהדלת נפתחה, החיוך המדהים שלה, הנוצץ, דעך בשניה. אבל לפני שהבעת פניה הפכה ללחוצה מעט, העיניים שלה נצצו מרוב אושר. אני חושבת שבחיים לא יצא לי לראות את לורן ככה... בחיים לא חשבתי שהיא יכולה להיות מאושרת עד כדי כך. וזו עוד סיבה שבגללה אני חייבת לגלות מי מתחבא לה בחדר.
"לינדזי, היי! מה את עושה פה..?" היא אמרה בנימה מופתעת כשכיווצה את גבותיה ונתנה לי חיבוק קצר.
"חשבתי שהולכים לברבי׳ז, לא?" אמרתי לה בחיוך שיכל להתפרש כערמומי, אבל זה הדבר האחרון שעניין אותי. רתחתי מעצבים על כך שהיא שיקרה לי, ואפילו לא התאמצה להסתיר את זה.
ראיתי שפניה נהיו רציניות ואפילו קצת כעוסות כשאמרתי לה את זה.
"חשבתי שאמרתי לך שאני לא יכולה!"
היא כמעט צעקה בכעס. וואו. הייתי בשוק. לורן בחיים לא התנהגה אליי ככה. לא צעקה, לא כעסה. האמת שהיו לי איתה לא מעט ריבים, וחשבתי יותר מפעם אחת על זה שהיא לא חברת אמת, אבל בחיים, לא משנה מה, היא לא צעקה עליי. לא יכולתי להגיב מרוב ההלם והפה שלי נפער מעט. היא ראתה את המבט המבועת שלי וכנראה הרגישה מצפון. רציתי לחבוט בה. היא משחקת משחק שלא מוצא חן בעיניי. מעולם לא אהבתי אנשים מזויפים.
"סליחה, לינדז, פשוט.." היא נאנחה והעבירה יד בשיערה השחור. "זה באמת לא זמן טוב.. אני קצת עסוקה... אולי תוכלי.."
קטעתי אותה באמצע המשפט. "אז מה, לור? יש לך חבר ואני לא יודעת על זה?!" התמלאתי גאווה, מכיוון שהצלחתי לעקוץ אותה, כמו שהגיע לה, וכמו שהשתוקקתי לעשות.
היא בלעה רוק וצחקקה קלות. יכולתי לראות את הפחד בעיניים שלה, אין ספק שהיא נלחצה מהשאלה שלי.
"מה? מאיפה הבאת את זה?" היא המשיכה לצחוק. איזו שחקנית גרועה, חשבתי לעצמי. אני יודעת לקרוא אותה כמו ספר פתוח, כמה טיפשה היא חושבת שאני?
שניים יכולים לשחק במשחק הזה.
"סתם... שמעתי קצת צחקוקים וקצת 'בייבי'. או שאולי סתם דמיינתי?"
היא צחקה במבוכה קלה. "נראה לי שאת זקוקה למשקה, לינדז.. ואם כבר, ממתי את שותה? עזבי את השותה, ממתי את הולכת למועדונים?!"
היא שיקרה לי בפרצוף הרגע, שוב. ללא בושה. מי שמתיימרת להיות החברה הכי טובה שלי, שיקרה לי בפרצוף כמה פעמים ביום אחד. הרגשתי טיפשה. מטומטמת.
ההלם שוב הכה בי. הרגשתי הרבה יותר ממטומטמת. רציתי פשוט לקום וללכת משם. אבל לא, עכשיו באמת הייתי חייבת לגלות מי מתחבא לה בחדר. סביר להניח שהוא בארון שלה; החדר שלה לא מספיק גדול או מרווח כדי שבן אדם, או אפילו ילד בן 5 יוכל להתחבא במקום אחר חוץ מהארון. ארון הבגדים שלה ענקי, כמו של איזו כוכבת מפוצצת בכסף. (כוכבת היא לא, מפוצצת בכסף- זה כן). ההורים שלה בעלים של איזשהו עסק מצליח בעיר. היא לא אוהבת לדבר על זה יותר מדי.
"הא.." חשקתי את שיניי. "אז אין אף אחד בחדר שלך? כאילו... רק את?" החשדנות בקולי הייתה ברורה.
"לינדז... הכל טוב? לא ענית לי על השאלה..."
"כן לורן, אני שותה." השבתי בנימה חסרת סבלנות. "אני שותה, ואני הולכת למועדונים. ממתי? מהיום. למה? כי ככה בא לי. עכשיו תורך לענות."
כבר ממש רתחתי מעצבים והשתדלתי להישאר בדמות, ולא לתת לה להרגיש את זה.
"אלוהים, תירגעי... אין אף אחד בחדר! את לא מאמינה לי?!" גבותיה התכווצו שוב, הפעם בכעס.
את המשפט האחרון היא ממש צרחה בעצבים.
"טוב, לורן... סליחה, אני מאמינה לך! זאת כנראה תקלת צבע אדום שצריכה להגיע..." אמרתי בנימה חלושה ומאופקת, משתדלת לא לתת ליצר העצבים שבתוכי להתפרץ ולהטיח את ראשה כנגד הקיר.
תקלת צבע אדום זה בעצם הקוד שלנו למחזור. היינו משתמשות בו מהפעם הראשונה שלורן קיבלה מחזור בכיתה ז׳, בדיוק היינו ליד בנים והתביישנו לומר את המילה הזאת. מאז עד היום זה נשאר.
"הא, אוקיי... טוב, נרגעת או שלא הבנת אותי עדיין? אני עסוקה, לינדזי.. ניפגש מחר או משהו." היא אמרה לי באדישות.
"הבנתי! מה את מתכוונת ללבוש לברבי׳ז, תגידי?" לא ויתרתי.
כמובן שלא באמת עניין אותי מה שהיא הולכת ללבוש. רק רציתי לראות את ארון הבגדים שלה. את מי שבארון הבגדים שלה, ליתר דיוק.
"סתם, שמלת מיני שחורה. את?" היא השיבה בחוסר חשק.
"לא החלטתי. אולי תראי לי רגע איך היא נראית?"
"זה באמת דחוף? אני ממהרת." היא אמרה בנימה חסרת סבלנות.
"קדימה, לור, רק לשניה!" אמרתי בכל הנחמדות המזויפת שיכולתי להוציא ונכנסתי לחדר שלה. היא ניסתה לעצור אותי אבל ללא הצלחה.
"לינדזי, מה עובר עליך?! אמרתי שאני עסוקה!!!" היא תפסה בידי אבל השתחררתי מאחיזתה. הלכתי במהירות לארון והסתכלתי לכל פינה. לא מצאתי כלום. כל מה שראיתי היה בגדים, בגדים, ועוד בגדים. בערך בכמות של 7 חנויות של פוראבר 21.
'תגידי לי, השתגעת או מה?! אין פה פאקינג כלום!! מה נכנס בך?!' היא המשיכה לצעוק עליי בכעס.
לא המשכתי ללכת ולחפש, אבל סרקתי שוב כל פינה אפשרית עם העיניים. כלום. אף אחד. שום דבר. משהו פה מסריח, אין לי ספק בכלל. אני בטוחה במיליון מיליוני אחוזים שלא דמיינתי; היה פה מישהו. יש רכב בחוץ שלא קשור למשפחה של לורן. יש בבית שלה, בחדר שלה, מישהו, אני בטוחה.
"איך יכול להיות שאין פה אף אחד, מה?! של מי הג׳יפ הזה בחוץ?!" אמרתי, מנסה לא להתחרפן ולחרפן אותה תוך כדי.
"מה? של השכנים שלנו! מה זה קשור? על מה את מדברת בכלל?! גם אם זה היה באמת קוד אדום, בחיים לא היית נכנסת ככה לארון שלי, אז אין בכלל שאלה שמשהו נכנס בך!!! עכשיו את מוכנה להסביר לי מאיפה תפסת פתאום את הביטחון הזה לעשות מה שבא לך בלי לדפוק חשבון לכלום, כולל לי?!?" היא כבר רתחה מעצבים עד שנהייתה אדומה, ובאותו רגע הרגשתי שהולך להתרחש פה ריב של 'לא הולכת לדבר איתך עד שתדברי איתי' לפחות לשלושה ימים הקרובים.
"פאק, לורן, תפסיקי לצעוק כבר!! תפסתי ביטחון?!? מה את אומרת! פתאום את מכירה אותי? תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אני בטוחה במיליון אחוז שהסתרת ממני משהו כשדיברנו בטלפון. מיליון אחוז! אז אל תנסי לשחק אותה התמימה המסכנה כי את שיקרת לי!!! אמרת שאין פאקינג אף אחד בחדר שלך!! ואני יודעת שאת משקרת לי, אז אני זאת שתפסה פה ביטחון?!"
צעקתי. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. עד כמה שניסיתי לא לעשות סיפור ולהחמיר את המצב, פשוט לא יכולתי לשתוק על מה שהיא אמרה. יש גבול למה שאני יכולה לספוג.
"יודעת מה לינדזי?? אני לא חייבת לך שום דין וחשבון!!! לכי תזדייני." היא אמרה לי בעצבים ונתנה לי דחיפה קטנה בכתף לכיוון הדלת.
לא יכולתי לשלוט בעצמי. זה היה כבר הרבה מעבר לעצבים. דחפתי אותה בכל הכוח והיא השתנקה, מעדה ונפלה על הרצפה. ברגע שהיא נפלה, פשוט לקחתי את הרגליים שלי, הלכתי במהירות, טרקתי את הדלת של החדר שלה, ואחר כך יצאתי מהבית שלה והלכתי ברחוב. לא ידעתי לאן. פשוט רציתי ללכת. הדמעות כבר חנקו לי את הגרון והרגשתי את העיניים שלי מתמלאות בהן. באותו רגע פשוט רציתי להמשיך ללכת לנצח.