אהבה בוערת

פרק 8- אני אוהב אותך

שפתיו החמות והרכות גרמו ללב שלי לפרפר. הרבה זמן ששפתיו לא נחו ככה על שפתיי. ידיו היו עדיין על שני צידי פניי, וההלם... ההלם הכה בי כל כך חזק באותו רגע. ידיי עדיין היו שמוטות משני צידי גופי, והייתי משותקת. קפואה. פעימות ליבי רק הלכו והתחזקו. פאק... אסור לכל הרגשות שלי לחזור בגלל הנשיקה הזאת. לא. אני לעולם לא אתן לזה לקרות.
בבת אחת כשההיגיון חזר אליי והבנתי מה קורה פה, לקחתי את שתי ידיי ודחפתי אותו ממני בכוח. השפתיים שלו נותקו ממני באחת וזה גרם לי להתגעגע לרכות ולחום שלהם לרגע.
הוא היה מופתע מכך שדחפתי אותו. הרי הוא לא רגיל לזה, החרא.
"מה.." הוא התחיל לומר בבלבול.
קטעתי אותו בצחוקי. "לא, אתה פשוט הבן אדם הכי מסכן ופתטי שאני מכירה! אז זה הקטע שלך עכשיו? לנשק כל פעם מישהי אחרת וללכת עם מי שתזרום איתך הלאה?" ניענעתי את ראשי, מחאתי כפיים לאט בציניות והמשכתי לחייך. "וואו." הרגשתי חזקה מתמיד ואהבתי את עצמי כל כך באותו רגע על זה שהתעמתתי איתו.
"זה ממש לא הקטע שלי. לינדזי..." הוא אמר בייאוש ועצב נראה בעיניו, אבל זה בכלל לא צריך לעניין אותי.
קטעתי את דבריו שוב. "לא, לא, זה בסדר סול, באמת! אתה יודע למה?? כי לא אכפת לי!!! אתה יכול ללכת להזדיין עם לורן, עם אמנדה, עם כל מי שתבוא! זה לא מעניין אותי!!" אמרתי לו בנימה מתגרה ובמשחק מוגזם, עם חיוך קל על שפתיי.
"נו, באמת, לינדזי... דבר ראשון, שנינו יודעים שזה לא נכון ושזה כן מעניין אותך." הוא נראה פגוע ומעט עצבני.
באתי לפתוח את פי כדי למחות אבל הוא עצר אותי. "לא. עכשיו את תקשיבי למה שיש לי להגיד!! ודבר שני, אני לא מתכוון לעשות את זה, למה לעזאזל את לא מבינה?!??"
"באמת?? מעניין, כי ביום שלישי זה נראה כאילו כבר עשית את זה, ולמען האמת אפילו יותר מפעם אחת, או שאני טועה?" אמרתי בפרצוף מופתע מזויף, ושמתי את ידי על חזי בפה פעור מעט בשביל להמחיש זאת.
"לעזאזל, לינדזי, אני אוהב אותך!!! למה את כל כך קשה איתי?! ממתי הפכת לכזאת??" הוא הרים מעט את קולו.
"אוי, סליחה, סליחה שפעם הייתי מאוהבת בך עד כדי טמטום שגרם לי לא לשים לב למעשיי. מצטערת באמת שאני כבר לא באה בקלות ולא הולכת לנשק כל גבר שאומר לי כמה מילים. אני ממש מתנצלת שהפכתי להיות חכמה!!!" אמרתי בכעס.
הוא התקרב במהירות בחזרה אליי ושוב גרם לי להיצמד לקיר. הוא חפן את פניי בשתי ידיו.
הוא התקרב אליי אפילו יותר עד שהפרידו בינינו סנטימטרים בודדים. "אני אוהב אותך..." הוא אמר בשקט בזמן שחקר את עיניי במבט עצוב וכנה וליטף את לחיי עם אגודלו. העיניים שלו- אפשר להגיד שזו נקודת החולשה שלי אצלו. הן כל כך אמיתיות ורגישות... כחולות עמוקות שאומרות כל כך הרבה.. אבל שום דבר לא ישפיע על העבר ועל כל מה שהוא עשה לי. שימות.
"לך לעזאזל." אמרתי באותה נימה שקטה שדיבר בה במטרה לעצבן אותו והעפתי יד אחת שלו מפניי.
לפני שהספיק להגיד עוד משהו, התרחקתי ממנו ועליתי במדרגות בחזרה לאולם הספורט. כל המבטים הופנו אליי באותה שניה שהגעתי למדרגה האחרונה, ובדיוק אז, למזלי, נשמע הצלצול.
הלכתי לעבר ג׳וש וצעדנו לכיוון היציאה מהאולם. הוא חיכה מעט כדי לוודא שאין אנשים סביבנו לפני שדיבר.
"אוקיי, מה לעזאזל זה היה?? לינדז, אני לא בטוח איזו מין ילדה רעה נכנסה בך, אבל אני חושב שאני מתחיל לחבב אותה!" הוא אמר לי בלחש בנימה מתרגשת.
"הגיע לו... פעם אחת בחיי אני אוזרת אומץ ועושה את מה שאני משתוקקת לעשות באותו רגע. אם זה נקרא ילדה רעה... אני אשמח להישאר ככה כל החיים." אמרתי כשחיוך קל על שפתיי.
"כן, אני רשמית מחבב את הגרסה הזאת שלך!" הוא אמר וכרך את ידו על כתפיי.
חייכתי אליו כשמבטי שקוע בצעדיי, עדיין מעכלת את כל מה שקרה עד עכשיו כשמחשבותיי שקועות בדבריו של סול ובשפתיו שנישקו אותי.
"אז אני אצטרך לחכות עוד הרבה עד שתספרי לי מה לעזאזל קרה ליד ברזי השתיה?" הוא אמר בנימה סקרנית וחסרת סבלנות.
נאנחתי לרגע, חושבת על איך לומר לו את זה... פשוט נגיד את זה וזהו, בלי סיבוכים.
"הוא נישק אותי..."
עיניו נפערו לרווחה, הוא עצר מללכת וסובב את ראשי אליו כדי להביט בעיניי. הוא לא הוציא מילה מפיו, רק הסתכל בעיניי בתקווה שאגיד לו שאני עובדת עליו. הוא ראה ששתקתי והיה בהלם.
"לא... את צוחקת עליי, נכון?" הוא אמר בבלבול.
"לא."
"אוקיי, איזו סיבה לעזאזל יש לו לעשות את זה?"
"הוא 'אוהב אותי' כמו שהוא טוען." עשיתי בידיי תנועה של מרכאות על המילים 'אוהב אותי'.
הוא נאנח. "אל תגידי לי שאת קונה את זה, לינדז... אל תשכחי את כל מה שהוא עשה, ותוסיפי לרשימה הארוכה הזאת 'לנשק את החברה הכי טובה שלך'. וואו, איך יש לו בכלל את החוצפה לבוא ולהגיד לך שהוא אוהב אותך אחרי שהוא נישק את לורן?? אין לבן האדם הזה גבולות!" הוא אמר בכעס.
והאמת שהוא צדק בכל מילה. אבל בתוך תוכי, לא רציתי להאמין לכל זה. ואיפשהו, אני לא האמנתי... לעזאזל. לעזאזל איתו ועם העיניים העצובות והכנות שלו. לעזאזל איתם!!!
"כן..." אמרתי בייאוש ונאנחתי.
"לינדז...? היי, מה הולך איתך? אל תגידי לי שאת עוד מרגישה כלפיו משהו..." הוא אמר בדאגה כששם לב לדמעה שזלגה מעיניי עוד לפני שאני בעצמי שמתי לב אליה וניגב אותה מלחיי.
התפרקתי. שחררתי הכל בבכי. בכיתי כמו מטורפת.
"לא יודעת, אני לא יודעת!" אמרתי בבכי היסטרי. "נמאס לי ג׳וש, נמאס לי כבר! למה תמיד אני נפגעת בסוף?? אני לא מסוגלת לשכוח אותו לא משנה כמה אני אנסה, הוא תמיד יהיה חרוט אצלי בראש!! כשאני מסתכלת בעיניים שלו, אני רואה אמת, רק אמת, ואולי אני לא טועה? אולי הוא באמת אוהב אותי?? הוא אמר לי שהוא לא מתכוון לשכב כל פעם עם מישהי אחרת, ולא נתתי לו אפילו לדבר על למה הוא נישק את לורן, מה אם יש לו סיבה מוצדקת?? אני זוכרת את כל מה שהוא עשה לי ג׳וש, תאמין לי שלא עובר יום בלי שאני חושבת על זה... וברור שזה שהוא שיקר לי אז באותו יום שהוא עוזב את העיר ואחרי יומיים ראיתי אותו מתמזמז בבאולינג עם איזו זונה זה דבר בלתי נסלח." אמרתי במהירות מטורפת וקולי התחזק בגלל הבכי שלי. "אז למה??? בוא ותסביר לי למה לעזאזל אין לי תשובה ברורה לענות אם ישאלו אותי אם אני עדיין מרגישה כלפיו משהו. למה???" הבכי לא הפסיק וג׳וש חיבק אותי בחוזקה.
"כי את משוגעת, לינדז... את משוגעת מאהבה.." הוא לחש לתוך אוזני ונאנח. "די, לינדז, את יקרה לי מדי בשביל שאני אתן לזה לקרות שוב. תשמעי את עצמך... הוא רק פגע בך עד עכשיו!!"
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?! אתה חושב שזה לא אוכל אותי מבפנים?? ג׳וש, הוא האהבה הראשונה שלי. ואני לא חושבת שאני אי פעם אוכל להתגבר עליו." אמרתי והרגשתי מין כאב בחזה כשחשבתי על כל זה.
"אני מצטער שאני אומר את זה, אבל את מטומטמת אם לא תוכלי להתגבר עליו." הוא סינן אליי במבט כנה.
חרא. מה הוא בכלל מבין?!
"אז כנראה שאני מטומטמת." אמרתי ביובש כשהתרחקתי ממנו והגברתי את מהירותי. הספקתי ללכת בדיוק 2 מטרים לפני שסול הציץ מאחוריי ועקף אותי. אלוהים, בבקשה תעשה שהוא לא שמע את השיחה הזאת.
המשכתי ללכת וגם סול. הייתי במרחק סנטימטרים ספורים ממנו אבל אף אחד מאיתנו לא הביט אחד בשני לרגע. התעלמנו אחד מהשניה, כאילו השני היה אוויר בעינינו.
עד שפתאום, בבת אחת הוא עצר באמצע המדרכה כדי להוציא סיגריה מכיסו וזה גרם לי להיתקל בגבו.
"היי, תסתכל לאן אתה הולך." אמרתי אליו ביובש כשגבו עדיין היה מופנה אליי. הוא עצר במקום ואז לפתע הסתובב אלי במהירות ומשך אותי מידי אל עבר הסמטה הקטנה לצד אולם הספורט, הסמטה שבדרך כלל כל המעשנים הלכו אליה כדי לעשן.
"היי, תעזוב אותי!!" צעקתי אליו בכעס אך הוא המשיך לגרור אותי לכיוון הסמטה.
בדלים מעוכים של סיגריות היו בכל עבר במקום, וזכרונות עלו במהירות במוחי כשראיתי את הגרפיטי הסגול על הקיר בצבע שמנת: 'לינדזי+ סול= אהבה שבוערת לנצח' עיניי נצצו והרגשתי צביטה קלה בלב. אני חושבת שאפילו חייכתי בלי כוונה.
סול היה סקרן לראות מה תופס את מבטי ככה, והסתכל גם הוא לאן שעיניי פנו.
הוא השמיע צחוק קל ומלא בשמחה. "את זוכרת את היום הזה?" הוא הסתכל על פניי בחיוך ועיניו נצצו.
המשכתי להביט בקיר. "כן." אמרתי באדישות, מנסה להסתיר את הגעגועים שלי לתקופה הזו ואת חיוכי שהשתוקק לצאת מבעד לשפתיי.
פלאשבקים עלו במוחי. אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב... זה היה באיזה יום שישי אחד בשנה שעברה. הייתי אז בכיתה י׳ ואני וסול היינו בערך שלושה חודשים ביחד. הוא הציע שמאותו יום, נהפוך את יום שישי שלנו למין יום 'חסר פחדים'. אז הכנתי רשימה... לרכב על האופנוע של סול כשהוא נוסע בו וידיי מונפות באוויר, לכתוב גרפיטי בבית הספר, להתפשט אחד בפני השני...; כל אלו היו רק כמה משימות בודדות מתוך הרשימה, וביצענו את כולם. כמובן שבמשימה שהיינו צריכים להתפשט בה לגמרי, סול ויתר לי ונשארתי מולו רק עם בגדים תחתונים. הרשימה עדיין שמורה אצלי עמוק במגירה בשידה שלי...
הוא נאנח בחצי חיוך והסתכל עליי. "את זוכרת איך התלבשנו כמו לנשף ורקדנו כמו אידיוטים באמצע הרחוב?"
נכון! שכחתי מזה לגמרי... וואו, זה היה אחד הרגעים שלא אשכח בחיי.
נזכרתי באותו רגע וחיוך התנוסס על פניי בשניות. הבטתי עליו. "כן. איך אפשר לשכוח את עוברי האורח המזועזעים והמבטים שלהם עלינו..." אמרתי והתחלתי לצחוק. הוא צחק ביחד איתי. שנינו עמדנו שם, מסתכלים אחד על השניה וצוחקים.
לקח לנו בערך דקה עד שצחוקנו דעך והשקט הפך למביך. ניסיתי להפר את הדממה איכשהו אך סול הקדים אותי ונאנח.
"לינדז..." הוא לא נגע בי הפעם, אלא רק הסתכל בפניי בעיניו הנוצצות. "כל הסיפור הזה עם לורן... אני לא אוהב אותה... אני לא יודע מה חשבתי לעצמי באותו רגע.. הגוף שלי דיבר ולא הראש. אותו דבר עם הערב ההוא בבאולינג... פשוט הייתי חרמן וטיפש.. לינדזי, זו אחת מההשפעות שלך עליי. אני מתכוון, תראי אותנו, היינו שנה וחצי ביחד ולא שכבנו בכלל. את יודעת למה? כי אני אוהב אותך. אני אוהב אותך ואהבתי אותך וסקס לא באמת מעניין אותי כמו שאת זוכרת... כשאת לידי זה אחרת... אבל ברגע שנפרדתי ממך לפני שעזבתי, פתאום קלטתי- זהו זה. אני הולך לאבד את אהבת חיי... והראש לא עבד ו.. את יודעת... ברגע שקלטתי שאני לא הולך להיות מאושר בלעדייך, מיד שיגעתי את ההורים שלי שנחזור לעיר... וזה עבד." הוא אמר בחיוך, התקרב אליי ואחז בשתי ידיי. "לינדז... לא אכפת לי כמה פעמים אני אצטרך להגיד לך את זה.. זה אמיתי. מה שיש בינינו זו אהבה אמיתית, ושנינו יודעים את זה... אני אוהב אותך." הוא אמר בעיניים מוצפות רגש.
"וואו, הפכת לשייקספיר בזמן שלא היית כאן?" אמרתי וחייכתי אליו. "שתוק כבר ותנשק אותי, מפגר..." אמרתי כשהתשוקה פרצה ממני ועיניו ניצתו למשמע דבריי. הוא אוהב אותי. אני בטוחה. ואני אוהבת אותו. כן, אולי אני מטומטמת, אבל אני אוהבת אותו...
הוא חייך חיוך רחב והעביר את ידיו אל מותניי בעדינות, מה שגרם לצמרמורות לטפס במעלה גבי. הוא דחף אותי אל עבר קיר הגרפיטי עד שגבי נתקל בו קלות וזה גרם לשנינו לחייך בתשוקה. הנחתי את ידיי מאחורי עורפו והוא רכן אל פניי. שפתינו נפגשו וזה גרם ללב שלי לדפוק במהירות בלתי נתפסת. הרגשתי כל כך בת מזל באותו רגע, ורציתי לחיות את הרגע הזה כל יום מחדש, בלי הפסקה...