אהבה בוערת

פרק 12- משהו חדש מתחיל

"רגע, אני חושב שהיא התעוררה..." שמעתי לחש לידי בזמן שעיניי נפקחו בטשטוש.
הבטתי לצידי וראיתי את סול יושב על כיסא ואימי עומדת לידו, שניהם ברקע לא מוכר. הסתכלתי על עצמי, הייתי לבושה בשמלת בית חולים לבנה מנוקדת ומחוברת דרך הוריד לעירוי נוזלים.
אני לא יודעת מה קרה כאן, אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי בבית החולים. אני זוכרת שהייתי בבית של ג'וש, שתיתי הרבה, ואז סול לקח אותי הביתה... וסטר לי. מהנקודה הזאת הפרטים מטושטשים.
"לי-לינדז?" סול הסתכל עליי בעיניו הכחולות העמוקות, שהיה ניכר בהן פחד בבירור.
הישרתי את מבטי אליו, וליבי הלם במהירות ברגע. השפלתי את מבטי, לא יכולתי להביט בו. לא יכולתי להרגיש בטוחה. בפעם הראשונה בחיי, לא יכולתי להרגיש בטוחה כשהבטתי אל תוך עיניו. הרגשתי איך דמעות מצטברות בעיניי ופחד חודר אל תוך הבטן שלי. הגעתי למצב שאני מפחדת ממנו... אני מפחדת מסול.
"את בסדר?" הוא שאל בקול חושש ושלח את ידו כדי לגעת בי, אך התרחקתי ממגע ידו, ממש כמו אינסטינקט, ולא אמרתי מילה.
"אני.. אני צריכה ללכת לעבודה. ביי, מתוקה שלי." אמא אמרה ונשקה ללחיי בעדינות תוך כדי שהסיטה קצוות שיער שטניות אל מאחורי אוזני. "הכל יהיה בסדר." היא אמרה בחיוך עייף שאמר הרבה עליה. היא הורגת את עצמה בשבילנו. בשבילי, ובשביל מייקל. חייכתי אליה בחזרה והנחתי את ידי מעל ידה. "להתראות, סול." היא אמרה כשהתקרבה אליו וחיבקה אותו. מה?! ממתי אמא שלי וסול בקשר כל כך טוב עד כדי כך שהיא הולכת ומחבקת אותו?! הוא לא בן משפחה. וכנראה שהוא גם לא יהיה...
סול עטף אותה בחוזקה ודמעה נשרה בשקט מפניו.
'אמא, בבקשה אל תשאירי אותי לבד איתו... בבקשה תישארי איתי.' התפללתי בראשי.
היא יצאה מבית החולים, ונשארנו רק שנינו. לא יכולתי להביט בו; מתוך פחד, מתוך השפלה, מתוך כאב, זעם, שנאה, וזה רק קמצוץ מכל רשימת הסיבות.
"לינדזי... בבקשה..." הוא הסתכל עליי בעצב ועיניו היו אדומות. יכולתי לראות זאת בבירור גם מהנקודה שבה בהיתי. "תסתכלי עליי." הוא אמר כשקולו נשבר עם ההברות. הוא שבור, אני בטוחה. אין ספק שזה אוכל אותו מבפנים. אבל לעזאזל, אני שבורה הרבה יותר.
המשכתי לבהות באותה נקודה ושמעתי אותו מייבב בבכי. "ל-לינדזי... בבקשה! א-אני לא יודע איך אני אהיה מסוגל לחיות בלעדייך... לינדז... אני מצטער, אני-אני כל כך מצטער!! בבקשה..." הוא המשיך לבכות.
"הלוואי שלא היית אומר לי שאתה מצטער כל כך הרבה. זה לא אמור להיות ככה." הצלחתי להוציא מפי בקול חלוש.
"אז את רוצה שלא אבקש ממך סליחה כשאני יודע שפגעתי בך? אני לא מסוגל, את יקרה לי מדי..." הוא אמר בקול עצוב ומלא תחינה.
גיחכתי בבוז והרגשתי דמעה שלא שמתי לב לקיומה עד עכשיו, זולגת על פניי. "לא, לא הבנת אותי." אמרתי בקול שמנסה להיות יציב ושיחקתי באצבעותיי בעצבנות. "התכוונתי שזה לא אמור להיות ככה, כי אתה לא אמור לפגוע בי. סול..." נאנחתי בזעם. "אני יכולה למנות לפחות 100 דברים שעשית שפגעו בי, ורובם בחודש האחרון. זה לא אמור להיות ככה, זה פאקינג לא אמור להיות ככה!" אמרתי בקול מוגבר ורועד. "אתה... אתה.." ניסיתי למצוא את המשך המשפט אבל הייתי תשושה וחסרת כוחות. לא היו בי אנרגיות להתעצבן עוד. "פשוט תעזוב אותי. אני לא רוצה שום קשר אלייך, לעולם." אמרתי ונתתי לעוד שתי דמעות למצוא את דרכן אל לחיי ואז אל הכרית.
"לינדזי... א-אני מבטיח לך! אני אפצה אותך בכל דרך שרק תרצי..." הוא הנמיך מעט את קולו. "בבקשה, תני לי עוד הזדמנות אחת.."
"סול, אין לי עוד הזדמנויות לתת!! אתה לא יכול לפצות אותי, שום דבר שתגיד לא יכול לפצות על מה שעשית! תפסיק, תפסיק כבר! אני לא איזה בובה על חוטים שאפשר למשוך בהם כשמתחשק, לעזוב, ואז למשוך שוב. אין לי כבר כוח למשחקים המטופשים שלך! אני, אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליך, אתה מבין את זה, נכון? אני שבורה, אתה הרסת אותי! אתה הרסת אותי והצלקת הזאת תלווה אותי לכל חיי. עכשיו בבקשה, תעזוב אותי." העזתי סוף סוף להביט בעיניו. "כי זה נגמר, והפעם לנצח." אמרתי לעברו, מתאמצת להגביר את קולי עד כמה שאני יכולה.
הוא הביט בי בעיניים גדולות. "אוקיי.. איך שאת רוצה." הוא אמר בקול חלוש ומתוסכל, קם בלי התראה מוקדמת והסתלק משם ברגע, כאילו לא היה.
ניסיתי להתרומם מעט אך דקירות של כאב תקפו אותי בכל מקום אפשרי, וראשי הסתחרר, אז ויתרתי בעיניים עצומות מרוב כאב. ייחלתי לרגע שהאלכוהול ייצא ממחזור דמי במהירות, כשבדיוק הטלפון שלי צילצל. הושטתי את ידי אל עבר השידה שלידי כדי להסתכל על הצג, אך לא זיהיתי את המספר. עניתי בזהירות.
"הלו?" אמרתי בקול תשוש.
"בוקר טוב לנסיכה שקמה רק עכשיו!" שמעתי קול ציני ומשועשע, ומיד זיהיתי אותו. ג'קסון.
חיוך מיד הציץ על פניי למשמע קולו. הוא התקשר אליי, אכפת לו ממני. "הלוואי... אני בבית החולים." עניתי.
הוא השתנק. "מה?! מה קרה??" הוא שאל בקול מבוהל.
גיחכתי. "זה בסדר... התעלפתי.. אני בסדר עכשיו."
"את בבית החולים על שם קפנר?"
"כן." עניתי.
"מעולה. אגיע עוד 5 דקות. להתראות, נסיכה." הוא אמר ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו.
"מה, רגע, לא! אתה לא חיי..." ניסיתי לומר אך הוא ניתק לפני שסיימתי את המשפט. חייכתי. אני כבר מחבבת אותו ויכולתי להרגיש את ההתרגשות מבטני מכך שהוא יגיע עכשיו.

"שלום לך." ג'קסון אמר כשהתקרב אל מיטתי וליטף את ידי המחוברת לאינפוזיה. "אווץ׳. זה נראה כואב." הוא הביט בבהלה על המחט שנעוצה בתוך עורי.
צחקקתי קלות מתגובתו. "אתה מהטיפוסים האלה שלא מחבבים במיוחד בתי חולים, אני מנחשת."
"את מנחשת נכון." הוא אמר וחייך אליי. "איך את מרגישה?" נימת קולו הפכה לנימה רצינית ודואגת.
"הרבה יותר טוב. בעיקר בגלל שבאת." את המשפט האחרון אמרתי כמעט בלחישה, יותר נכון מלמלתי.
"יופי." הוא אמר ועיניו נצצו.
"רגע, אתה לא אמור להיות בבית ספר עכשיו?" שאלתי בגבות מכווצות.
"ממ.. בואי נראה... בית ספר?" הוא דימה עם ידו האחת כף מאזניים. "או לינדזי?" הוא עשה את אותה הפעולה בידו השנייה והוריד אותה למטה לאט לאט.
צחקתי. "אתה... מקסים." אמרתי לו.
"גם את בסדר." הוא אמר בצחוק וניענתי בראשי.

וככה בילינו את השעתיים הבאות שהוא חלק איתי; צחקנו, דיברנו, והתחלנו לבנות בינינו משהו חדש... אחר.. משהו די מדהים. ממש חיבבתי אותו, יש לו לב עשוי מזהב, והוא פשוט... מקסים.
שפכתי לו את כל מה שהיה על ליבי, הרגשתי חופשיה איתו, בטחתי בו. סיפרתי לו על מייקל, על המחלה שלו, על ג'וש... רק על סול לא סיפרתי. הכל חוץ ממנו. האמת? שאין לי בעיה לחלוק גם את זה איתו. הוא בעצמו סיפר לי הרגע על כל האקסיות המשוגעות שהיו לו.
"אז... מה איתך, נסיכה?" הוא אמר בשעשוע. "מה... מה היה הסיבוך הזה שהתחלת לספר לי אתמול? מישהו שאני מכיר? אני יכול לטפל בו אם תרצי..." הוא קרץ לי.
חייכתי חצי חיוך. "אממ... וואו. מאיפה להתחיל?" חשבתי לעצמי שאני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל, יש כל כך הרבה מה לספר... "טוב, אז... הכרתי אותו בחטיבה, כיתה ז׳.. בהתחלה זה היה מוזר. כאילו.. היה בינינו חיבור. אני.. שמתי לב שהוא כל הזמן הביט בי, הסתכל עליי וחקר אותי, כאילו שאני איזו מסתורית שמתרוצצת במוחו כל היום. אני... נדלקתי עליו, מהרגע הראשון, אני מודה. בכל רגע נתון באותה שנה ובזו שלאחר מכן האמנתי שהוא אוהב אותי. גם אם הוא לא מראה את זה, גם אם הוא עושה בדיוק את ההפך, האמנתי בזה. האמנתי שהגורל מחבר בינינו, כאילו נועדנו להיות ביחד..." לרגע שקעתי במחשבות האלו והרגשתי צביטה קטנה בלב. "בכל מקרה, בכיתה ט׳ התחברנו יותר, התקרבנו יותר... עד שהיו יציאות משותפות של חברים משותפים ו... זה פשוט קרה. אז הפכנו לזוג... היו לא מעט ריבים באותה שנה, אבל בסוף תמיד חזרנו להיות ביחד. עד ש..." נאנחתי רק מעצם המחשבה על כך. "עד שהוא אמר לי שהוא עוזב את העיר והכל התמוטט תחתיי... ואם זה לא היה מספיק, הכי גרוע זה שתפסתי אותו בוגד בי עם איזו זונה. ואז הוא באמת עזב את העיר, חזר, ולמרות שטכנית היינו פרודים, הוא שכב עם החברה הכי טובה שלי (לשעבר). ו... איכשהו לפני זמן מה סלחתי לו על זה וחזרנו. ואז... הוא התנהג מגעיל כל כך... גיליתי כמה טיפשה הייתי רק עכשיו ו... נפרדתי ממנו... וזהו, אני מניחה." אמרתי, בולעת את רוקי. לא רציתי לספר על התקרית שקרתה אתמול במכוניתו של סול. זה היה משפיל מדי.
"טוב, אני אולי מכיר אותך רק יום, ואת אותו בחור אני כנראה לא מכיר בכלל אבל... אני יכול להגיד לך בבירור שהוא טיפש בן זונה. לוותר על משהו מדהים כמוך? הוא חתיכת אידיוט!" הוא אמר בחצי חיוך וליטף את כף ידי.
"אתה צודק..." אמרתי באנחה.
"אז... כאילו... נפרדתם סופית? לא תחזרו יותר?" הוא שאל בעיניים נוצצות.
"כן. סופית." עניתי בביטחון.
"מעולה. אז זה אומר שאני יכול לעשות... את זה?" הוא אמר ובכל מילה התקרב יותר אל פניי. ליבי הלם במהירות. שפתיו הרכות נחו על שפתיי והנחתי את ידיי העייפות מאחורי עורפו. עצמתי את עיניי והתחברתי כולי לרגע הזה. תחושת חמימות התפשטה בבטני.
אני לא צריכה את סול, הוא עשה לי רע. ג'קסון... ג'קסון הוא בדיוק מה שאני צריכה...