אהבה בוערת

פרק 10- אהבה אמיתית

"אמא? את עדיין בבית החולים?" אמרתי לאימי בטלפון, מנסה להישמע כרגיל, למרות שקולי רעד.
"כן מתוקה... למה?" היא אמרה בנימה מופתעת.
המשכתי ללכת ברחוב עד שהגעתי לתחנת האוטובוס. "אני באה אליכם... אוקיי?"
"רגע... את לא אצל סול, לינדז? הכל בסדר ביניכם..?" היא שאלה בתהייה.
"כן, בטח. אני פשוט רוצה לבקר את מייקל." שיקרתי בדיוק כשהאוטובוס עצר לידי. "טוב אני בדיוק עולה על האוטובוס אמא, נדבר." אמרתי וניתקתי את השיחה.

ירדתי מהאוטובוס שעצר מול בית החולים, ונכנסתי למחלקה האונקולוגית. עליתי לקומה השניה, הלכתי מעט במסדרון ארוך ורחב, ואז סוף סוף ראיתי את חדר מספר 15 מצד ימין, החדר של מייקל. החדר הקבוע שלו. נכנסתי פנימה במהירות עם חיוך מפה לאוזן, הלכתי ישר למיטתו של מייקל וחיבקתי אותו בחוזקה.
"גם אני שמח לראות אותך, לינדז..." הוא אמר בגיחוך כשלא הרפיתי ממנו.
שיחררתי את ידיי וליטפתי את שיערו החום והרך. "איך אתה מרגיש, מייק?" אמרתי בנועם.
"עדיין נושם..." הוא אמר בחיוך רחב.
מייקל היה מלא בהומור שחור. כנראה זה מה שהחזיק אותו בהתמודדות עם הסרטן...
נתתי לו מכה קטנה על ידו. "תפסיק! אתה תמשיך לנשום עד שאני אגיד אחרת. הבנת?"
"כן, המפקדת." הוא אמר והחווה בידו תנועה של הצדעה.
הנדתי בראשי ושנינו גיחכנו.
"צהריים טובים, גברת מק׳קול." הרופא הגבוה שנכנס בדלת בירך את אימי לשלום. אימי הנהנה אליו בחיוך בלי לומר מילה, החשש מדבריו היה ברור בעיניה. "שלום גם לך, חבר קטן!" הוא אמר כשהתקרב למייקל ונתן לו כיף.
"טוב, אז... חדשות טובות! הסריקות יצאו נקיות! מה שכן ישתנה, אנחנו ניתן למייקל מינון גבוה יותר של תרופות והכל יהיה בסדר." הרופא אמר בחיוך חסר שיניים והביט בעיניו של מייקל. "בקצרה, עוד חמש דקות אתה חוזר הביתה, חבר!"
מייקל חייך אליו חיוך אסיר תודה ועיניו נצצו מרוב אושר.
"תודה, תודה רבה לך דוקטור!" אימי השיבה לרופא בהתרגשות כשדמעות אושר בעיניה ולחצה את ידו בחוזקה.
"על לא דבר, גבירתי. יום טוב לכולכם!" הרופא אמר ויצא מן הדלת.
"מייקי, זה נהדר!" אמרתי לעבר אחי בהתרגשות.
הוא חייך. "כן... עד הפעם הבאה..." יכולתי לראות בעיניו את התסכול ומיד התמלאתי בעצב. למה המחלה הארורה הזאת מגיעה לו? למה? למה דווקא הוא מבין כל האנשים בעולם צריך לסבול ככה? אני לא מבינה את העולם הזה...
"היי!" התעשתתי והכרחתי את עצמי להתמלא באושר. "לא תהיה פעם הבאה!!! אתה ניצחת את החרא הקטן הזה, לתמיד!" אמרתי וחיבקתי אותו בחוזקה.
"תודה, לינדז..." הוא לחש אל אוזני ברוך.

"בוקר טוב." לורן אמרה מאחוריי וניסתה להדביק את צעדיי. התקדמתי מהר יותר, מתעלמת ממנה.
"לינדז..." היא אמרה ונגעה בכתפי קלות. העפתי את ידה בכוח ממני והסתובבתי אליה.
"תקשיבי לי, לורן, כי אני לא הולכת לחזור על זה. אני. לא. רוצה. לדבר איתך!!!!!!!!" צרחתי. "אל תגעי בי, אל תצרי איתי שום קשר, ואל תפני אליי. הבנת???" אמרתי רותחת מעצבים.
"אוקיי, אין בעיה. אבל לפני זה אני חייבת להבהיר לך משהו. סול אוהב אותך. הוא לא אהב אותי, ואני ידעתי את זה. אני בחיים לא הייתי עושה את זה, בחיים לא הייתי מתאהבת בו או נותנת לו להתאהב בי! אנחנו בסך הכל שכבנו." היא אמרה בקול יציב. זונה. 'בסך הכל שכבנו.' בסך הכל. כאילו שזה לא סיפור.
"מה שתגידי." סיננתי לעברה באדישות והמשכתי להתקדם לכיוון הכניסה לבית הספר.