אהבה בוערת

פרק 11- מסיבת יום ההולדת

ביתו של ג׳וש היה מלא באנשים, חלקם מוכרים וחלקם לא, רובם רקדו. ברקע התנגן השיר Feel של Dj vivo feat Orel. לבשתי שמלת מיני שחורה עם נעלי עקב בצבע סגול-שחור, והאקססוריז בעיקר תרמו למראה הנוצץ שלי. שמתי מסקרה בעיניי האפורות ואודם בצבע בהיר, טבעי. זאת הייתה בין הפעמים הראשונות בחיי שהרגשתי ממש יפה ובטוחה בעצמי.
"סליחה, סליחה." ג׳וש מלמל לאנשים תוך כדי שפילס את דרכו לכיווני.
"וואו!!" הוא נעצר ממש מולי וסרק אותי מכף רגל ועד ראש. "תראו אותך! לא זכור לי שהזמנתי דוגמנית על למסיבת יום ההולדת שלי!"
הוא היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, ג'ינס בהיר ונעלי סניקרס שחורות. על שיערו החום נחו משקפיים זוהרות שהחליפו צבעים בכל שניה, ועיניו החומות נצצו.
גיחכתי לעברו. "מזל טוב, אידיוט." אמרתי בהתלהבות וחיבקתי אותו בחוזקה.
"וואו, את מדהימה, לינדז." הוא אמר תוך כדי שבחן אותי שוב ושיחק בעדינות בשיערי.
הרגשתי מובכת והסומק עלה ללחיי. "טוב, בוא לא ניסחף... תראה אותך! אתה נראה... כל כך שווה. בנים בטוח יעמדו בתור בשבילך." אמרתי בחיוך.
הוא גיחך. "היי, את רוצה בירה?" הוא שאל.
"אממ..." למען האמת, מעולם לא טעמתי בירה. נו טוב... "כן."
"אז בואי." הוא אמר ומשך אותי מידי אל עבר המטבח, שם עמדה חבית בירה ולידה הונחו כוסות אדומות, ממש כמו במסיבות בסרטים.
"היי, חתיך..." קול גברי ולא מוכר פנה לכיוונינו. כלומר, כנראה שאל ג׳וש.
ג׳וש הופתע והסתובב אליו, וכך גם אני. התגלה מולי גבר אלוהי; שיערו היה שטני, עיניו היו ירוקות עצמות לחייו בלטו מעט וכולו היה שרירי. הוא חייך חצי חיוך. הוא היה... וואו.
"א-אני?" ג׳וש גמגם לעברו.
"כן, אתה." החיוך הערמומי עדיין נח על פניו.
"אתה...? א..."
"פשוט בוא כבר." הוא קטע את דבריו בנימה שובבה.
ג׳וש הסתכל עליו בחצי חיוך, ואז עליי. "את תסתדרי פה, נכון, לינדז? אני אחזור." הוא אמר כשעיניו נצצו.
"ברור." אמרתי. "תהנה..." חייכתי חיוך שובב.
"אני מקווה." הוא לחש לעברי בגיחוך והלך משם עם הבחור.
לקחתי כוס אחת ומזגתי לתוכה בירה מהחבית. אנשים, בין אם רקדו ובין אם סתם היו במטבח, נצמדו אליי ללא הפסקה. המקום היה צפוף ורועש. ניסיתי לפלס את דרכי בין ההמון, מחזיקה את הכוס בידי, עד שהרגשתי חזה שרירי ומוצק פוגע בחלק הקדמי של גופי, וכל הבירה שהייתה בכוס שלי נשפכה על שנינו. לעזאזל, הנה הלך המראה הזוהר שלי להערב.
הרמתי את מבטי העצבני אל פניו של הבחור, מנסה להגיד לעצמי שהמסכן לא אשם, ושגם הוא התלכלך, אבל לא הצלחתי לסלק את העצבים מגופי.
התגלה מולי בחור תיכוניסט ממוצע; שיער חום פרוע, עיניים חומות גם הן, וחצי חיוך טיפשי על פניו. הוא היה... נאה. לא יותר מזה.
"וואו.. את בסדר?" הוא שאל בחצי חיוך. הוא דווקא נראה בחור נחמד.
"אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר... מצטערת על החולצה." אמרתי לעברו בחיוך מבויש, מסתכלת בכתם שעל חולצתו האפורה.
"מצטער על השמלה...." הוא אמר בחיוך רחב יותר. "אם זה שווה משהו, את עדיין נראית... מדהים." עיניו נצצו.
השפלתי את מבטי בחיוך רחב. "תודה."
"אז... את לומדת בתיכון המסוורת׳?" הוא שאל בקול נעים. היה בו משהו... מיוחד. משהו שגרם לי לרצות להמשיך לדבר איתו.
"כן, ואתה?" שאלתי אותו.
"מגניב, גם אני." הוא השיב בחיוך.
חייכתי. "איך זה שמעולם לא ראיתי אותך עד עכשיו?"
"אני שמיניסט... יצא לך לראות אחד מאיתנו מתישהו?" הוא גיחך.
צחקתי. "הבנתי למה אתה מתכוון."
"אז.. את חברה טובה של ג׳וש?" הוא שאל בנימה מתעניינת.
"למעשה, כן. הוא הידיד הכי טוב שלי. ואתה?"
"הו, אני וג׳וש זה היסטוריה... הוא יצא לפני שנתיים עם אחי למשך כמה חודשים.. בן אדם טוב, בן אדם טוב.."
"באמת?" לא ידעתי שלג׳וש היה חבר לזמן ארוך יותר מ.. יומיים. "לא ידעתי... ו... מה קרה להם?"
הוא שתק לרגע.
"לא, לא, אני מצטערת על החטטנות... אתה לא חייב לענות על זה." אמרתי במהירות.
הוא גיחך. "זה בסדר... האמת, שאני לא באמת יודע.. היו ביניהם ריבים או משהו כזה, לא הסתדרו... אבל אני אומר לך.. בחיים שלי לא ראיתי אהבה כמו שלהם." הוא אמר ברצינות.
"וואו..." אמרתי, מופתעת. "כל הדיבורים האלו ואנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים אחד לשניה." אמרתי בצחוק קל.
הוא צחק. הפנים שלו היה יפות הרבה יותר כשהוא צחק, הוא נראה ממש מקסים.
"ג'קסון." הוא אמר והושיט לי את ידו.
"לינדזי." הושטתי גם אני את ידי לעברו ולחצנו ידיים למשך שתי שניות.
"שם יפה." הוא אמר בחיוך כששמט את ידו.
"תודה, גם שלך לא רע." אמרתי בנימה משועשעת ושנינו גיחכנו.
"אז, לינדזי... איך זה שאני לא רואה בחור לידך? בחורה יפה כמוך בלי חבר? נראה מוזר..." הוא אמר בחצי חיוך.
חייכתי מבוישת. "אממ..." לא ידעתי מה להגיב, לא ידעתי איפה סול נמצא אצלי בסולם האנשים שאני מכירה. "יש מישהו..." אמרתי כמעט בלחישה. "לא, א-אין מישהו. אין מישהו." אמרתי בקול יציב יותר. "זאת אומרת... זה מסובך. היה מסובך." תיקנתי את עצמי בחיוך קל ומעט עצוב. הוא חסר לי... למרות הכל, הוא עדיין חסר לי.
"הבנתי... זה אומר שאפשר להזמין אותך לנשף הסיום, או שהלכתי רחוק מדי?" הוא אמר, עיניו מלאות בציפייה.
"כ-כן." אמרתי במהירות, מופתעת משאלתו. "זאת אומרת, כן להזמנה לנשף." חייכתי.
"מעולה. מה המספר שלך, שנדבר?" הוא אמר בהתלהבות.
רשמתי את מספר הנייד שלי בפלאפון שלו במהירות. שמתי לב שהגיחו מאחוריו עוד שני בחורים וטפחו על גבו, כנראה חברים שלו.
"מגניב. נתראה, לינדזי." הוא אמר בחיוך מהיר כשחבריו גררו אותו משם אל עבר הסלון.
"ביי." אמרתי לעברו, נושכת את שפתי התחתונה בתקווה שהחיוך ייעלם מפניי.
הבטתי סביבי. אני במסיבה, מלאה באנשים. אני צריכה להשתכר ולרקוד. הלכתי לכיוון חבית הבירה ומילאתי כוס חדשה בנוזל הצהבהב-חום.
לגמתי מהכוס. בהתחלה, זה היה דוחה. אבל בכוס הרביעית, לגמרי התחלתי לאהוב את זה, וזה גם גרם לי להשתחרר. אהבתי את ההרגשה של הביטחון ששהתה בגופי.
הלכתי לכיוון הסלון, שם הייתה רחבת הריקודים. המוזיקה קדחה באוזניי. ג׳וש כבר חזר לשם. הוא רקד ופניו קרנו מאושר. כנראה שהוא והבחור החתיך עשו את זה.
הלכתי לכיוונו, צווחת בהתרגשות ורוקדת בצעדים כבדים. הייתי שיכורה לגמרי, מחוקה לגמרי. כל מה שהיה במוחי זה להנות, לשכוח מהכל.
רקדתי כמו משוגעת, תנועותיי היו משוחררות והרגשתי סקסית מתמיד.
הרגשתי ידיים נכרכות סביב מותניי בעדינות, והבל פה חם על צווארי. צמרמורות חלפו לכל אורך גופי רק מהמגע הזה. הסתובבתי באיטיות כדי לראות מי עומד מאחוריי, וראיתי זוג עיניים כחולות מביטות בי. סול, שוב.
חייכתי בזלזול מהמחשבה הזאת; כל פעם הוא נמצא בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון, כאילו שהגורל גורם לזה לקרות.
"מה אתה עושה פה?" אמרתי, עדיין מחייכת. בדרך כלל שומעים את המשפט הזה בסרטים בקול דרמטי, אבל אני? אני לא יכולתי להוריד את החיוך מפניי. וזה לא היה חיוך של אושר. זה היה חיוך של אירוניה, חיוך מלא בזלזול.
"באתי בשבילך..." הוא אמר ברוך.
צחקתי. צחקתי כמו מטורפת, לא יכולתי להפסיק. לא ידעתי איך להפסיק באותו רגע. ראשי הסתחרר, אבל לא הפסקתי לצחוק.
"מה כל כך מצחיק?" הוא אמר, בהלם מהתנהגותי.
"אתה! אתה מצחיק!" אמרתי, עדיין צוחקת, זזה בכבדות על נעלי העקב שלי ועוד שניה מועדת.
"את שיכורה?" הוא אמר בפנים דואגות ומופתעות כאחד.
"דינג, דינג ,דינג, תשובה נכונה!"אמרתי, מתגלגלת מצחוק. כל דבר הצחיק אותי באותו רגע, למעשה.
"אני לוקח אותך הביתה." הוא אמר בפנים רציניות, מה שגרם לי רק להגביר את צחוקי.
"לא, אתה לא." אמרתי בקול יציב עד כמה שיכולתי.
"כן, אני כן. ואני לא מתווכח איתך על זה." הוא ניסה לתפוס בזרועי אבל דחפתי אותו מחזהו.
"תשתחרר כבר, סול! לא יקרה כלום אם אני אהיה שיכורה פעם אחת בחיי, אתה לא אבא שלי. ואתה גם לא חבר שלי יותר.' אמרתי, עדיין לא מפסיקה לצחוק.
הוא ניסה לאחוז במרפקי, אבל ברחתי לכיוון ג׳וש במהירות.
'ג׳וש!' צעקתי בחיוך ולפני ששמתי לב מה קורה סביבי, מעדתי על כתפיו. הוא החזיק אותי וייצב אותי.
'וואו, את בסדר לינדז?' הוא שאל בחצי חיוך.
'אני יותר מבסדר!' צעקתי בהתרגשות.
'את... את שתית?' הוא שאל בדאגה.
'כן, נו... לא הרבה! אני בסדר, מבטיחה! אתה יכול להוריד את סול מהגב שלי? הוא רוצה לקחת אותי הביתה. לא רוצה!' אמרתי, נשמעת ילדותית.
הוא גיחך. 'אולי עדיף שהוא באמת ייקח אותך לינדז, את מחוקה לגמרי... גם ככה תיכף נסיים את המסיבה.'
שקר. הסתכלתי לכיוון השעון השחור שהיה על הקיר שהראה את השעה 12. הם לא הולכים לסיים את המסיבה בקרוב. לפחות לא עוד 4 שעות.
'שקרן! שקרן שקרן שקרן! עכשיו רק 12! רגע, ממתי אתה כל כך סומך על סול שאתה בסדר עם זה שהוא ייקח אותי הביתה?' אמרתי, כבר פחות צוחקת.
'אני לא, אבל עדיף שתלכי עכשיו. ולא לבד.' הוא אמר בדאגה. 'אבל אם רק חשבת על לחזור לסול...' הוא הוסיף. 'אני אבוא למקום שאת נמצאת בו ואגרור אותך בעצמי לבית שלך.'
צחקתי בקול רם. 'אתה מצחיק!' לא יכולתי להפסיק לצחוק.
'טוב לינדז... נתראה מחר.' הוא אמר בחיוך, הדביק נשיקה רטובה על לחיי וחיבק אותי בחוזקה. ידיי העייפות נכרכו גם הן סביב עורפו, ואז התנתקנו מהחיבוק.
צעדתי בריקוד, בצעדים כבדים אל עבר המקום שבו הייתי קודם, שם ראיתי את סול עומד ולא זז, מביט בי, מחכה לי.
'בואי.' הוא אמר לי בקול שקט אבל עדיין גברי.
הלכתי איתו, בחוסר רצון וחוסר חשק, אבל היה קול במוחי שאמר שעדיף לי ללכת. לפני שהבירה תגרום לי לעשות דברים שאני אתחרט עליהם. בסך הכל, נהניתי הערב. רקדתי, שתיתי, וגם מצאתי לי דייט לנשף. מספיק למסיבה אחת.
יצאנו מביתו של ג׳וש אל תוך האוויר החמים, והלכנו לכיוון המיני-ג'יפ הכסוף של סול. נכנסתי פנימה והתיישבתי במושב הקדמי. שניה אחר כך גם הוא התיישב במושב הנהג.
תחושת הצחוק בעקבות האלכוהול ששתיתי כבר חלפה, את מקומה תפסה תחושת ריקנות.
'את בסדר?' סול שאל בנימה אכפתית.
'כן.' הסטתי את מבטי לחלון, מביטה בצלליות האנשים הרוקדים שנראו מחלונות ביתו של ג׳וש.
'אוקיי.' הוא אמר והתניע את הרכב.

לאורך כל הנסיעה שתקנו, לא אמרנו מילה. התאפקתי שלא לתת ליצר בתוכי להתפרץ ולנשק אותו בחוזקה, התאפקתי. לא מגיע לו. ואני לא אתן לו את זה.
ביתי השתקף מהחלון ובדיוק כשבאתי לפתוח את הדלת, הוא אחז בידי.
הסתובבתי אליו בשאלה. לפני שהספקתי לטבוע בתוך עיניו הכחולות, הוא שם את ידו השניה על לחיי והצמיד את שפתיו לשפתיי.
התרחקתי ממנו בן רגע, מנתקת את שפתינו.
לרגע הוא שתק והביט בי, מתנשם. עיניו היו רצחניות. הבטתי בו, במבט לחוץ. בחיים לא ראיתי אותו כועס ככה. הלב שלי עוד שניה יצא מהמקום. לפני שהספקתי להוציא נשיפה מאפי, הרגשתי את ראשי מוטח בכוח כנגד החלון. המכה מהחלון כאבה, וככה גם הלחי הצורבת שלי. דמעה מיד זלגה במורד פניי.
השפלתי את מבטי אל עבר רגליי, נותנת לדמעות לשטוף את פניי.
'לינדזי... אני מצטער.' הוא אמר בפאניקה.
מיד כששמעתי את קולו, פתחתי את הדלת האוטו ויצאתי ממנה. שמעתי עוד דלת נפתחה.
הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו לילה, הוא שהכל סביבי נהפך מסוחרר ואז שחור, והרגשתי איך הגוף שלי מתמוטט על האדמה הקשה והכואבת.