אהבה בוערת

פרק 15- נשף האביב

"וואו, אלוהים..." סול אמר כשפגש אותי בכניסה לביתי. הוא היה לבוש טוקסידו מהודר שורד אדום נח בכיסו. יכולתי להבין את תגובתו; לבשתי שמלה סגולה צמודה שהבליטה כל קימור בגופי וגרמה לי להיראות סקסית מתמיד. נעלי העקב העניקו לי לפחות עוד 15 סנטימטר גובה, ושעון הזהב שענדתי על ידי נצץ עם אורות הרחוב. על צווארי השתלשלה שרשרת נוצצת, גם היא בציפוי זהב. התאפרתי בצורה עדינה, האודם בצבע העירום בלט על פניי. שיערי נפל על כתפיי כשג׳ל מרוח מעל שני צידי אוזניי ועד לאמצע שיערי, שם הייתה תסרוקת ה'בננה'. נראיתי די כמו כוכבת הוליוודית, אפשר לומר.
"אני כל כך זכיתי באישה הכי יפה עלי אדמות." הוא אמר כשעיניו הכחולות נצצו והדביק נשיקה חמימה על שפתיי.
חמימות נעימה ופרפרים התפשטו בבטני וליבי הלם בחוזקה.
"בואי." הוא אמר בקול הצרוד שלו כשהושיט לי את ידו וגרר אותי ללימוזינה לבנה.
"וואו, סול! אתה הזמנת לימוזינה?!" שאלתי בפליאה.
"כן. מגיע לך הכל, תביני את זה..." הוא אמר ואז חייך כשפתח לי את הדלת האחורית ואז נכנס וסגר אותה. חייכתי אליו.
הבטתי מהחלון בנוף העצים שזז בקביעות.
"את באמת סולחת לי?" הוא שאל לפתע.
סובבתי את פניי אליו. "אתה רוצה שאתחרט?" שאלתי, מגחכת.
"לא, לא!" הוא השיב במהירות והניח את ידו על לחיי בעדינות. "פשוט..." הוא נאנח. "זה באמת לא ברור מאליו שאת סולחת לי ככה.. אני הייתי חתיכת חרא... בייב, אני אוהב אותך עד כאב, באמת. אני... אין לי מילים שיוכלו לתאר מה את בשבילי.. ואני כל כך מצטער על אוטו ערב באוטו, הייתי שיכור ו.. ואידיוט... ופשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת, שאת לא תנשקי אותי יותר... את לגמרי מוזמנת להשתמש בי כשק אגרוף ופשוט להרביץ לי עד שאדמם, זה מגיע לי.." הוא ליטף את לחיי בקביעות.
הנחתי את ידי מעל ידו. "אני יודעת. זה בסדר, סלחתי לך... וגם אם לא הייתי סולחת, יש לי חולשה אליך... בסוף הייתי סולחת." הודיתי באמת.
"יופי." הוא אמר ונשק לשפתיי קצרות. חייכתי.
"אנחנו הולכים לקרוע את הרחבה הזאת!!!" צווחתי בהתרגשות.
"אלוהים, עם הריקודים שלך... אם הייתי מישהו אחר, הייתי מעדיף לקפוץ מהחלון מאשר לצפות בזה." הוא אמר והתחיל לצחוק.
העפתי לו מכה קטנה על זרועו. "תפסיק! אתה לא יותר טוב, מר 'בוא נקפוץ בכל השירים שיופיעו ללא חוש קצב כאילו אנחנו בטומרולנד'." אמרתי בעודי מחייכת.
הוא גיחך. "להגנתי, אנחנו עוד נגיע לשם, אז אני בסך הכל מתכונן..."
"אה-אה." אמרתי בעודי מהנהנת בראשי בציניות.
הסתכלתי בחלון הלימוזינה וראיתי שהגענו לבית הספר. יצאנו מהרכב היוקרתי וצעדנו משולבי ידיים לכיוון האולם הגדול.
"שלום לזוג המלכותי!" שמענו את קולו של בן. בן היה חבר טוב של סול, והתחברנו לאחרונה..
"היי, בן!" קראתי בשמחה והתחבקנו קצרות.
"מה קורה, אחי?" סול אמר לעברו כשגם הם התחבקו וטפחו אחד על גבו של השני.
"תשמע... אתה השגת חתיכת פצצה עולמית! לינדז, את נראית שווה בטירוף." בן אמר לכיווני.
"תודה." אמרתי וחייכתי, מתביישת.
"היי, היי.. היא שלי, אל תשכח את זה." סול אמר לו והרגשתי פרפרים מזדחלים לבטני. תחושה טובה מילאה אותי.
בן הרים את ידיו לאוויר. "לא נוגע, לא נוגע, לפני שתהרוג אותי..." הוא אמר ושניהם התחילו לצחוק.
נכנסנו פנימה שלושתינו. האולם היה מלא באורות צבעוניים, וקישוטים ובלונים בצבעי אדום-לבן. על שולחן בצד הונחו משקאות אנרגיה, קערת פונץ׳, ועוד כמה חטיפים שלא היה ברור מה הם.
ברקע התנגן רמיקס לשיר האהוב עליי- Beautiful Now, ומיד משכתי את סול לרחבת הריקודים.
התחלנו לרקוד, מניפים את ידינו באוויר, ומתחילים לקפוץ כשהחלק הקצבי מגיע. ההרגשה ששררה בי הייתה הרבה יותר מטובה... היא הייתה מושלמת.
"לינדז..." סול אמר בקול, מנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת.
"מה?" שאלתי בחיוך.
"לינדז.. לינדז.." הוא המשיך.
"סול, מה?? אני שומעת אותך!" הגברתי את קולי.
"תתעוררי..."
"מה?!" הייתי מבולבלת.