אהבה בוערת

פרק 16- זה חזר

"לינדז?" יכולתי לשמוע במעומעם את קולו של ג'קסון מעליי, כשראשי הלם בחוזקה מכל המחשבות שהתרוצצו בו.
עצמתי את עיניי בשקט והטחתי את ראשי בקיר שעליו נשען גבי.
"לינדזי, מה לעזאזל קורה? דברי איתי!" הוא התכופף אליי והניח את ידו על זרועי.
"בבקשה, תביא לי כוס מים.." אמרתי בקול חלוש. הלחות באוויר הייתה כמעט בלתי נסבלת, והרגשתי את גרוני מתייבש יותר מרגע לרגע.
"אוקיי," הוא אמר. "תישארי פה!" הוא החווה באצבע מורה לעברי והנהנתי לעברו פעם אחת לפני שנכנס שוב אל אולם הנשף.

מה לעזאזל אני עושה?
מה לעזאזל אני הולכת להגיד לו?
תקחי את הרגליים שלך ותעופי משם עכשיו, חתיכת פטתית שאוהבת לסבך את הכל, מוחי זעק.
איך הפכתי את החיים שלי לאופרת סבון, לעזאזל?
התרוממתי לאט מהמדרכה הקשה, מתייצבת בעזרת הקיר. ראשי כאב בצורה מזוויעה, כאילו אני בהאנגאובר, למרות שלא שתיתי אפילו כוסית אחת של משקה חריף.
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מתיק הקלאץ' שהיה בידי, ועל הצג נראו כל כך הרבה התראות שלא ידעתי על מה להסתכל קודם; 5 שיחות שלא נענו מאמא, המון הודעות טקסט, לפחות 17, גם הן מאמא, שכללו בעיקר את המילים 'לינדזי?' או 'תחזרי אליי!' או 'איפה את?!', ואם כל זה לא הספיק, הייתה עוד שיחה שלא נענתה, מסול. סול? לחץ התחיל לחלחל אל גופי, משהו קרה.
במהירות האור פתחתי את הטלפון הנעול בקוד הגישה שלי וחייגתי לאמא, בזמן שהתחלתי ללכת בקצב מהיר לכיוון ביתי.
לא היה לי אכפת שהבית שלי היה במרחק הליכה ארוכה ותלולה בעיקר מהנקודה שבה נמצאתי; כל מה שקיוויתי באותה שניה היה דבר אחד- שאמא תענה לי כבר.
אחרי 5 צלצולים שמעתי את נימת קולה העצבנית, למרות שהעייפות שבה הייתה ניכרת. "לינדזי? איפה את, למען השם?!"
"אני בנשף האביב, מה לעזאזל קרה??" שאלתי, לחוצה.
היא נאנחה בשקט. "מייקל לא הרגיש טוב. זה חזר, לינדזי, וזה שלח גרורות.. והרבה מהן..." הכוונה ב'זה' הייתה לסרטן, לגידול הארור שתקוע בגוף של הילד התמים שאני כל כך אוהבת ומעריצה. קולה רעד ולדעתי היא הייתה קרובה מתמיד להישבר ולהתחיל לבכות ללא שליטה. "אנחנו בבית החולים." היא הוסיפה. "מתי תבואי?"
הנחתי את ידי על מצחי שרתח מרוב חום ונאנחתי לרגע. "אני בדרך." אמרתי כשהלכתי במהירות לתחנת האוטובוס בצד השני של הכביש.

"תודה לאל." אמי אמרה בקול שקט שקיוותה שלא ישמעו, אבל אני שמעתי, בזמן שעטפה אותי בחיבוק הדוק.
"איך הוא?" שאלתי בשקט כשהתיישבתי לידה על כיסא ההמתנה במסדרון הארוך.
"אני באמת כבר לא יודעת.." דמעות עלו בעיניה באחת וללא התראה מראש היא התייפחה בבכי על כתפי.
עטפתי אותה אל זרועותיי כשטפחתי על גבה בתנועות מנחמות. "ששש... די, אמא.. יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר בסוף." לחשתי אל אוזנה.
האבסורד פה הוא שהמצב אמור להיות הפוך; אני אמורה לבכות כמו משוגעת והיא אמורה לעטוף אותי אליה ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר. אבל מה לעשות שהמציאות קצת שונה, אמא שלי שברירית ואני חזקה יותר, חסינת קליעים, אפשר לומר. הפכתי לכזאת בלית ברירה, למדתי להיות כזאת.
יש כאלה שיחשבו לעצמם, מה היא כבר עברה בחייה שהיא חושבת שהיא כל כך חזקה? אנשים עוברים מאבקים על חייהם בכל יום, מאבקים אמיתיים בשביל לשרוד, מה היא לידם?
יכול להיות שהם צודקים, אבל לי זה לא משנה. אני מתחזקת בכל יום, גם עם אלו הדברים הכי קטנים והכי לא משמעותיים לעומת דברים קשים של אנשים אחרים. אני לומדת להתחסן, ובכל יום אני חזקה יותר ממי שהייתי אתמול. וזה מספיק בשבילי.
"אני לא יודעת לינדזי, אני מקווה שאת צודקת..." היא אמרה כשהתיישרה על כיסאה ומחתה את לחייה בשקט.
"אמא, את לא מכירה את הילד הגיבור הזה?! הוא יגבור על המחלה, כמו כל פעם שהוא מצליח לגבור עליה!" אמרתי והכרחתי את עצמי להאמין למילותיי.
היא רק נאנחה בשקט. "כן..."
"קחי, ג'ניפר." עוד מלפני שהרמתי את ראשי כדי לראות מי זה, יכולתי לזהות בבירור את קולו של סול, וליבי מיד החסיר פעימה.
הוא הושיט לאימי את כוס המים והיא לגמה ממנה באיטיות.
מבטי היה נעול על פניו של סול, שרק טוב ניכר עליהן באותם רגעים. יכולתי ממש לראות את הדאגה בפניו, את החמלה. הוא העיף לעברי את מבטו לשניה, ואז חזר להביט באימי במבטו הנעים.
"תודה, סול. על הכל." היא אמרה לעברו וחייכה חיוך קל.
"מתי שתרצי." הוא אמר בחמימות והתיישב בכיסא לידי.
ליבי פירפר, ההשפעה שלו עליי גבוהה מדי, לעזאזל. לא ידעתי לאן להביט, על מה להסתכל, איך להוציא את עצמי מהמצב הזה. גל של חום שטף את גופי רק מהמרחק הזה ששרר בינינו, שהיה רחוק מאוד ממרחק של סנטימטרים. התשוקה הזאת שיבשה את ההיגיון במוחי.
צלצול הטלפון הנייד שלי גאל אותי מהמצב המביך הזה. הסתכלתי על הצג שהראה את השם 'בייבי שלי' ולידו לב אדום. ג'קסון.
"ג'קסון, זה באמת לא זמן טוב.." אמרתי כמעט בלחישה.
"לא זמן טוב?!" הוא צעק. "מה לעזאזל את חושבת לעצמך?!"
גבותיי התכווצו אוטומטית; בשנייה אחת הוא התפרץ וצעק עליי בצורה חולנית, במקום לדאוג ולבדוק אם קרה לי משהו. אני יודעת שזה מחורבן שברחתי ממנו, אבל הוא צעק בצורה שכמעט קרעה לי את עור התוף.
"אתה מוכן בבקשה להפסיק לצעוק כמו מטורף?" אמרתי בשקט כשסובבתי את פניי לצד ימין, מתפללת שסול לא מאזין לשיחה המזוויעה הזאת.
"לא!! לעזאזל איתך! במקום פאקינג לדבר איתי, עם החבר שלך, את מעדיפה לברוח? ועוד באמצע הנשף המזדיין?! לא ידעתי מה פאקינג להגיד לחברים שלי כשהם שאלו מה לעזאזל קרה לך, כי אני בעצמי לא יודע את התשובה המזדרגגת לשאלה הזאת! את בכלל מחשיבה אותי כחבר שלך, לעזאזל?!" זעם עז נשמע בקולו.
רצף הקללות חסר המנוחה הזה גרם לי להתעצבן. "אני לא יכולה לדבר עכשיו." ניסיתי לשמור על קור רוח בקולי.
"שאלה אחת, לינדזי, שאלה אחת ואני מניח לך. את נמצאת כרגע במקרה בסביבה שסול נמצא בה?"
מכל השאלות שיכל לשאול, כמו למשל 'איפה את?', הוא בחר לשאול את השאלה המזורגגת הזאת. נשכתי את שפתי התחתונה ולקח לי זמן להגיב. שתיקה השתררה למשך כמה שניות.
"אני מניח שזה כן, מה?" הוא שאל שוב.
נאנחתי. "א..."
הוא קטע אותי. "לא לא, תחסכי ממני. חתיכת מופרעת, למי בדיוק שיקרת כאן, הא? לעצמך?! את מוזמנת ללכת להזדיין, הפעם עם מי שאת באמת אוהבת. בתקווה שהוא יפסיק להיות זונה ממין זכר ובאמת ישים עלייך הפעם, כן? אם כן, אני לא אפריע לכם, למען האמת, את אפילו לא תשמעי ממני יותר, חתיכת מופקרת." הוא אמר ומיד לאחר מכן השיחה נותקה.
איך ברגע אחת תדמיתו השתנתה; מהבחור המתוק והטהור שלא מסוגל להכאיב לזבוב, בייחוד לא לבחורה, התפרץ הבחור הדוחה, העצבני, שמקלל ללא הרף ולא יכול לשלוט על פיו.
מילותיו הגעילו אותי, אבל יותר מכל הכאיבו לי. ידעתי שיש אמת בדבריו.
החזקתי את הטלפון בידי שאותה הנמכתי לכיוון ברכיי, זקפתי את ראשי והופתעתי להרגיש את מבטו של סול ננעץ בי, ראיתי זאת מזווית עיני.
הסתכלתי עליו במהירות, טובעת בעיניו הכחולות.
"זה היה ג'קסון?" הוא שאל.
"כן." השפלתי את מבטי והצצתי לכיוון אימי שעינייה היו עצומות, והודיתי לאלוהים על כך שלא שמעה כלום מאירועי הדקות האחרונות.
הוא פלט צחוק מר. "איזה אפס." הוא הניד בראשו כשחיוך קטן התנוסס על פניו.
הוא שמע את כל השיחה?
סומק הזדחל ללחיי בשניות, וקיוויתי שלא ישים לב לכך.
"אני מקווה שהעפת את המטומטם הזה לאלף כל הרוחות." הוא אמר והסתכל עליי במבט מתחשב.
נאנחתי. "בערך." אמרתי כשהתחלתי לתופף עם אצבעותיי על רגלי בעצבנות.
"לא מגיע לו לקבל אותך." מילותיו גרמו ללב שלי להחסיר פעימה בערך בפעם האלף להיום.
"תודה." אמרתי בשקט, מביטה לכיוון הרצפה. תשובותיי היו קצרות, אבל ממוקדות.
"לינדז.. זה לא חייב להיות כל כך מביך. אפשר פשוט להישאר ידידים. אני לא רוצה לאבד אותך לגמרי." הוא אמר כשציפייה הציפה את עיניו.
דקירת כאב עברה בי, כשהבנתי שהוא רוצה שנהיה ידידים. רק ידידים. הכרחתי את עצמי להביט בו וחייכתי חצי חיוך. "אוקיי."
הוא חייך וחשף את שיניו הלבנות. "בואי הנה." הוא הרים את זרועותיו השריריות מעליי כשעטף אותי לחיבוק דוב. חייכתי, התגעגעתי למגע ידיו.
"קוד כחול, קומה מס' 2, חדר מס' 15, קוד כחול!" הרמקול הודיע בקול חזק של אישה צווחנית, ומיד המסדרון התמלא באחיות שרצות עם עגלות החייאה בכל מקום.
הלב שלי עמד לצאת מהמקום כשמוחי קלט, זה החדר של מייקל.

****

טוב אז היי לכולם! קודם כל, אני מצטערת שלא העלתי פרק המון זמן, גם לסיפור 'הצד האחר',  הייתי חסרת השראה וגם די עסוקה... אז די פינקתי אתכם בפרק יחסית ארוך :)
בקיצור, אני מקווה שתהנו!! ❤️