אהבה בוערת

פרק 9- תתבגר

שנינו היינו צריכים אוויר לנשימה אחרי הנשיקה הזאת. וואו.. פשוט בלענו אחד את השניה. הרגשתי חמימות מתפשטת במעלה בטני והלב שלי עדיין דפק בקצב לא נורמלי. שפתינו נפרדו ושנינו התנשמנו בכבדות.
"זה היה... וואו." אמרתי ולא הצלחתי להוריד מפניי את החיוך הדבילי שהיה עליהם.
הוא חייך חצי חיוך ועיניו נצצו. הוא היה כל כך יפה. "זה היה..." הוא עצר לרגע בשביל לחשוב ושם יד אחת על לחיי. "מושלם. אני אוהב אותך." הוא נשק ללחיי השניה.
כשאמר את המשפט האחרון נזכרתי בדבריה של לורן, כמו ריפלקס שפועל בכל פעם שאני בסיטואציה הזו- 'אם מישהו אומר לך את אותו הדבר שוב ושוב, זה מתחיל לאבד את המשמעות והכוונה שבדברים.'
כשחושבים על זה בגדול, יש בזה משהו. אבל לא עם סול, עם סול זה שונה.
חייכתי אליו ופניי קרנו מרוב אושר, יכולתי להרגיש בכך. "גם אני אוהבת אותך..." אמרתי בנימה שקטה.
"סול? אני הוזה?! מה קורה אחי, חזרת אלינו??" אחד מחבריו של סול צץ משום מקום והתקרב לעברינו. זיהיתי אותו, אבל לא זכרתי את שמו.
"היי, פרצוף חרא!! כן, כן, חזרתי... מה הולך?" סול ענה לו וחיבק אותו קצרות עם טפיחות קטנות בגב.
"מעולה אחי, אני לא מאמין שחזרת!" הוא אמר בהתלהבות ופתאום שם לב שגם אני נמצאת לידם, הסתכל עליי לרגע ואז החזיר את מבטו לסול. "מה... חזרתם?" הוא הנמיך מעט את קולו.
"כן." אמרתי לעברו בחיוך קל.
הבחור פתח את פיו כדי לענות אך סול הקדים אותו. "לינדז, יש לי פה." הוא סינן לעברי באדישות בלי להביט בי. "לכי לכיתה, אני כבר אבוא."
פתאום נזכרתי למה לא התגעגעתי. להתנהגות הזו שלו- הוא השפיל אותי, ואם יש דבר שאני שונאת, זה להרגיש מושפלת.
הייתי עצבנית מכדי להגיד משהו, אז לקחתי את רגליי והלכתי משם בסערה. רגע. שמעתי את השם שלי יוצא מפיו של סול. עצרתי בבת אחת והסתובבתי בחזרה לכיוון אותה סמטה. נצמדתי לקיר בשקט וניסיתי להאזין לשיחתם.
"אז זהו אחי..." קולו של סול הגיע אל אוזניי.
"נו... זיינת אותה כבר?"
הוא גיחך. "אני עובד על זה. אני מתכוון, תראה אותי. נראה לך שהיא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בלי לראות את.. הכלי?" הוא אמר בשובבות. הוא התכוון ל... איבר שלו. ברצינות? הייתי בהלם. זה באמת כל מה שמעניין אותו? 'לא... אולי זה סתם יום כזה או משהו. הוא לא כזה.' המשכתי לנסות ולשכנע את עצמי שוב ושוב.
חברו צחק. "טוב... היא כוסית, אחי. הן הכי מבינות בעניין." הוא אמר. "הו, סול... כן, סול, כן!! אתה כל כך טוב!" הוא השווה לקולו קול של בחורה שהיה אמור להיות חיקוי שלי, וכבר הרגשתי את הדמעות הולכות ומצטברות בעיניי.
סול צחק. "טוב, נקווה שהיא באמת תהנה ככה.."
הנה, הוא דואג לי. ידעתי שבאמת אכפת לו ממני.
"לא, היא בטוח תהנה... הכלי הזה כבר מיומן." הוא המשיך לומר בשובבות וגיחך.
ברצינות? 'טוב לינדז... אין מה לעשות. גבר זה גבר. וגבר זה אומר חרמן. לפעמים. אבל הוא אוהב אותך.' אמרתי בראשי, מנסה לעודד את עצמי.
"היי, סול..." שמעתי קול נשי שמנסה להיות סקסי פתאום.
"היי.." סול אמר בקול עמוק ויכולתי להרגיש שגם הוא ניסה להשוות לקולו נימה סקסית.
כמו רפלקס, הצצתי מיד מבעד לקיר והתגלתה מולי בחורה רזה וחטובה, בערך בגובה מטר 70, עם שיער חום גולש ועם סקיני ג׳ינס צמוד במיוחד שגרם לה להיראות אפילו יותר סקסית. כאילו יצאה הרגע מקטלוג אופנה. אבל לא היא שתפסה את מבטי בהלם. אלא ידיו של סול שטיילו אל ישבנה.
פה כבר אין לי מה להגיד בשביל לעודד את עצמי, והרגשתי את דפיקות הלב שלי ואת הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה.
הסתכלתי עליהם מצחקקים ומדברים ופתאום סול קטע את קולם והרחיק אותה מעט ממנו. "טוב, קייטי... אמ.. אני ולינדזי די ביחד אז... ידידים?" הוא אמר והושיט לכיוונה את ידו במחווה ידידותית.
"תמיד אפשר לחזור להיות יזיזים..." היא אמרה עם חיוך שובב על פניה, נושכת את שפתיה ומעבירה את אצבעה על שפתיו של סול באיטיות, מנסה לגרות אותו.
הוא הסתכל עליה ולא אמר מילה. היא הלכה משם והמשיכה להביט בו, בזמן שברחתי משם במהירות כדי שלא תראה שהאזנתי להם.