אהבה בוערת

פרק 14- פלאשבקים מהעבר

"בוקר טוב, נסיכה." שמעתי את קולו הצרוד של ג'קסון במעומעם ופקחתי את עיניי באיטיות.
הוא נרדם אצלי?
"מ-מה השעה?" אמרתי בקול עייף.
"השאלה שאת צריכה לשאול היא איזה יום היום!" הוא אמר בחיוך רחב.
גילגלתי את עיניי, מגחכת. "איזה יום היום?"
"יום הנשף!!!" הוא אמר בהתרגשות כשעיניו החומות נצצו, והדביק נשיקה חמימה על שפתיי.
חייכתי אליו בתגובה.
שכחתי לגמרי מנשף האביב, ומעולם לא הלכתי לנשף עם מישהו שהוא לא סול...
הלב שלי האיץ כשכל הפלאשבקים לא איחרו להגיע אל מוחי; נשף האביב של לפני שנה... סול לבש טוקסידו שחור, אני לבשתי שמלה אדומה צמודה.. הוא אסף אותי מביתי, נתן לי ורד ורוד שהריח מדהים, ולמען האמת יכול להיות שעדיין שמור בחדרי...
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול; הדרך שבה רקדנו, הדרך שבה הוא הניח את ידיו השריריות על מותניי... כל הרגשות שחלפו בי באותה שניה, כמה שהייתי מאושרת...
והנה אני עכשיו- מרוסקת בגללו. לעזאזל, הוא ישלם על זה... אני לא מרחמת על עצמי, אבל אני גם לא יכולה לשקר לעצמי- הוא שבר אותי. וזאת עובדה. מי היה מאמין כמה דברים יכולים להשתנות ברגע אחד...
"קומי, בייב, כבר 07:45." ג'קסון קטע את מחשבותיי כשליטף את שיערי בעדינות.
התרוממתי מהמיטה באיטיות והלכתי לכיוון חדרו של מייקל, כמו בכל בוקר.
"בוקר טוב, מייקי!" אמרתי בחיוך כשפתחתי את דלת חדרו.
שני זוגות עיניים פנו אליי, זוג אחד בצבע חום וזוג אחד בצבע כחול עמוק; עיניו של סול.
הוא סרק אותי במבטו לרגע ואז הפנה אותו לכיוון נעליי.
"בוקר טוב, לינדז." מייקל אמר בחצי חיוך.
נאנחתי. "מייקי, אתה יכול לתת לי ולסול דקה לדבר לבד?"
הוא בא להתרומם מן המיטה ולפצות את פיו אבל סול עצר אותו. "אל תזוז, חבר קטן. אם יש לה משהו שהיא רוצה להגיד לי, גם אתה יכול לשמוע." הוא אמר מבלי להביט בי.
"לה?" נחרתי בזלזול. "אני ממש כאן, אתה יודע."
הוא לא הגיב.
"אוקיי," אמרתי בקול אדיש. "עוף לי מהבית." העזתי סוף סוף להתעמת איתו.
הוא לא זז ממקומו.
"אתה לא שומע טוב? עוף. לי. מהבית!!" הגברתי את קולי והוא הביט בי.
"לא, אבל תודה על ההצעה." הוא אמר בקול קר.
גיחכתי וניענתי את ראשי. "מייקל, תן לנו כמה דקות לבד, אתה לא תרצה לראות את זה."
מייקל קם מהמיטה והלך לכיווני. נשקתי לראשו והוא יצא החוצה, סוגר אחריו את הדלת.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" אמרתי לסול בקול עצבני וחסר סבלנות, עדיין במרחק של כמה מטרים ממנו.
הוא נאנח, אבל נראה כל כך אדיש. "מבלה עם אח שלך, שביקש שאהיה איתו. מה התירוץ שלך להתנהגות המשוגעת שלך?"
"אתה. אתה!! למה נשארת לישון פה?!"
"לא ידעתי שזה כל כך יפריע לך..." הוא אמר בפרצוף מרוצה מעצמו.
התקרבתי אליו במהירות ונתתי לו דחיפה בכתפיו. "לך לעזאזל! לך לעזאזל!!!"
"תירגעי." הוא עצר אותי ותפס את שתי ידיי בכוח עם ידיו השריריות והחזקות שלא היה לי שום סיכוי נגדן.
"אני לא יכולה להירגע!!" המשכתי להיאבק בו.
"תפסיקי כבר!!!" הוא הפיל אותי על המיטה כשהוא מעליי, מצמיד את שתי ידיי מעל לראשי. "לעזאזל!!!" הוא כמעט צעק.
התנשמתי לרגע, מביטה בפניו בזעם. "א-אתה שברת אותי." אמרתי כשקולי נשבר עם ההברות.
הוא בחן את פניי בעיניו הכחולות והעצובות ולא הוציא מילה מפיו.
"אני..." נאנחתי ועצמתי את עיניי לרגע. "בבקשה ממך, סול, פשוט תלך מפה... אתה הבן אדם היחיד שאני רוצה להיות לידו, וגם לא מסוגלת לידו. בבקשה, פשוט תעזוב אותי.." אמרתי בייאוש והתחלתי להתרומם מהמיטה.
"חכי רגע.." הוא אמר ברוך ותפס במרפקי. "אני.. אני לא התכוונתי לפגוע בך ככה... בבקשה, תאמיני לי."
דמעה שלא שמתי לב לקיומה נשרה מעיני. "סול, זה לא משנה... נתתי לך מיליון הזדמנויות. מיליון. ובכל פעם מחדש הרסת את זה... אני עם ג'קסון עכשיו, בבקשה.. פשוט... תתרחק ממני.."
לסתו התהדקה למשמע שמו של ג'קסון והוא נחר בבוז. "את באמת יוצאת עם הבן זונה הזה?" יכולתי לראות את הכעס בעיניו ואת הציפיה לשמוע את התשובה 'לא'.
"כן, סול. הוא אוהב אותי, והוא לא פגע בי. הוא אפילו לא התקרב לזה..."
"הוא לא אוהב אותך, תאמיני לי. אף אחד לעולם לא יאהב אותך כמו שאני אוהב אותך." הוא אמר והרגשתי איך המשפט הזה מנפץ לי את הלב לאלפי רסיסים.
לעזאזל, איך שהוא משפיע עליי... למרות כל הסבל שעברתי בגללו, כמה מילים מרגשות ממנו ואני בשמיים. כמה שאני טיפשה.
"באמת? אתה בטוח? זה מצחיק, כי הוא לא הרביץ לי, הוא לא בגד בי, והוא לא השפיל אותי." הטחתי בו את המילים האלו.
הוא שתק, הידק את שפתיו והביט בי בעיניו העצובות, חוקר את פניי.
"אתה לא חייב להגיב, אני יודעת שאין לך תירוץ טוב לכל זה. סול, אנחנו פשוט לא מתאימים. לא משנה כמה ננסה, זה לא יעבוד בינינו... פשוט... תתרחק." אמרתי, משקרת לעצמי ובבת אחת יצאתי מחדרו של מייקל, לא נותנת לסול זמן לנסות ולהגיב.
אני לא קונה את המילים של עצמי, כמה זה פתטי? אני עדיין מאמינה שהקשר ביני ובין סול זה משהו שלעולם לא יכול להיפרד. משהו שנועד להיות. למרות הכל. לעזאזל עם זה.
הרמתי את מבטי מעלה ונבהלתי לראות את פניו של ג'קסון שהביט בי בפנים רציניות.
בלעתי את רוקי. "אתה... אתה האזנת לנו?" שאלתי בבלבול.
"הוא עדיין אוהב אותך?" אפשר היה לראות עליו שהיה לו קשה לשמוע את המשפט הזה מפיו של סול.
"זה לא משנה, ג'קסון. אני איתך עכשיו, ואני מאושרת. זה לא משנה מה הוא חושב." אמרתי בחצי חיוך.
"את.. את עדיין אוהבת אותו?" הוא שאל את השאלה שהעבירה דקירות בבטני.
לא ידעתי מה התשובה שלי לשאלה הזאת. בעצם, כן ידעתי. אני פשוט מפחדת להודות בזה; אני אוהבת אותו. לעזאזל, אני תמיד אוהב אותו. אני פשוט צריכה לתפוס ממנו מרחק כדי להשכיח אותו ממוחי.
"לא." שיקרתי, לא מסוגלת להביט בעיניו של ג'קסון.
"את משקרת לי." הוא אמר בגבות מכווצות.
"מה?! אתה לא מאמין לי?" אמרתי בכעס, מעט לחוצה.
הוא צחק. "סתם צחקתי, תירגעי." הוא נשק ללחיי והרים אותי מעלה ממותניי, משליך את גופי מעבר לכתפו. גל של הקלה שטף אותי.
צחקתי. "די! תוריד אותי!" הרבצתי לגבו עם אגרופיי הקטנים.
הוא הוריד אותי בעדינות כששנינו צוחקים ואז הצמיד אותי לקיר והדביק נשיקה קלה על שפתיי.
לא יכולתי להוריד את החיוך משפתיי. אומרים שהנשיקות הכי טובות הם אלה שעוצרים באמצע כי אי אפשר להפסיק לחייך; זה נכון, אבל עדיין לא הרגשתי שהכל מסביבי מושלם כמו שהרגשתי כשהייתי עם סול.
לעזאזל עם האהבה המזויינת הזאת, לעזאזל איתה.
"את.. את מדהימה." הוא אמר בשקט כששפתינו נפרדו וליטף שיערי.
"א..." משפטי נקטע כשראיתי את סול יוצא מחדרו של מייקל פתאום. ליבי האיץ את פעימותיו. הוא בחן אותנו לרגע במבט קר ואז עשה את דרכו אל חדר האמבטיה, בלי לומר מילה.
לעזאזל איתו. לעזאזל.
התרחקתי מג'קסון והלכתי לחדרי, מחפשת מה ללבוש. הוא בא אחריי.
"מה השמוק הזה רוצה?" הוא שאל באדישות.
"לא יודעת, ולא אכפת לי." אמרתי ובחנתי את הבגדים בארוני.
"את יפה, לא משנה מה תלבשי." ג'קסון לחש באוזני כשהגיח מאחוריי ועטף את מותניי בידיו.
חייכתי. "אתה מדהים." אמרתי תוך כדי שהוצאתי מהארון ג'ינס בהיר וחולצה פשוטה בצבע אדום.

לאחר נסיעה של כמה דקות באוטובוס, הגענו לבית הספר ביחד, אני וג'קסון. נפרדנו בנשיקה קצרה וכל אחד מאיתנו הלך לכיתה שלו.
נכנסתי לכיתה שלי והתחלתי לפסוע לכיוון המקום שלי, ג׳וש כבר ישב על השולחן שלנו, והכיתה הייתה חצי ריקה.
"היי!" אמרתי כשהתקרבתי לעברו.
"אלוהים, לינדז! לא ראיתי אותך שנים!!" הוא אמר וחיבק אותי במהירות.
"לא ראית אותי בסך הכל יומיים." אמרתי בחיוך.
"טוב, זה הרגיש כמו שנתיים! מה קורה איתך?!" הוא אמר בחיוך.
גיחכתי. "יש לי הרבה מה לספר לך..." אמרתי כשהתיישבתי לידו על השולחן.
וככה התחלתי לספר לו הכל; כל מה שקרה מהרגע שיצאתי מהמסיבה שלו, ועד הרגע שיצאתי היום מהבית שלי. טוב, כמעט הכל, חוץ מהפרט הקטן שסול סטר לי. התביישתי לספר את זה, התביישתי בשבילו...
"כבר מצאת לך מישהו חדש? תראו אותך!" ג׳וש אמר, משועשע.
"הוא מקסים, ג׳וש... בחיים שלי אף אחד לא התייחס אליי ככה.." אמרתי בחיוך.
"אני שמח בשבילך." הוא אמר כשבדיוק המורה נכנס לכיתה ושיעור פיזיקה התחיל.
התיישבנו במקומינו. כולם הקשיבו לשיעור, כתבו דברים, ורק אני שקעתי במחשבות על החיים שלי, משחקת עם העט השחור שבידי.
חשבתי על הכל; על כל הדברים שעברתי בשנה האחרונה, על כל האנשים שהכרתי... חשבתי על סול, על ג׳וש, על ג'קסון, ופתאום הבנתי... אני ברת מזל.
מסול- לקחתי שיעור לחיים וגם אהבה, מג׳וש- לקחתי חבר לחיים, ומג'קסון? אפשר להגיד שלקחתי אושר לחיים.
אני פשוט צריכה להעריך את כל מה שיש לי לפני שהוא נעלם או נהרס...