אהבה בוערת

פרק 1- החברה הכי טובה שלי

זה היה יום שלישי. השעה הייתה 22:00. עוד יום רגיל ומשעמם באותה שגרה... החלטתי שדי, מספיק. לא רוצה לפחד יותר, לא רוצה להתבייש יותר. אני נערה. אני אמורה להיות בגיל היפה והחווייתי ביותר בחיי, כמו שכולם אומרים, ואיכשהו אני מוצאת את עצמי באותו מעגל של לקום בבוקר-ללכת לבית הספר-לחזור הביתה-לישון.
חוויתי כמה דברים, כמו העובדה שהחיים שלי התנהלו ממש כמו סרט דרמה משובח ב-5 השנים האחרונות. אבל כנראה שאנחנו, בני האדם, תמיד רוצים עוד, לא מסתפקים במה שיש.
אני רוצה להנות, לרקוד, לצחוק, לשתות, להשתגע. לחוות. אז אמרתי לעצמי שאני הולכת לברבי׳ז. למועדון הזה במרחק הליכה של 5 דקות מהבית שלי. למה לא? אני כבר בת 16, מותר לי. אני רוצה להנות היום, בעיקר לשכוח מכל החיים שלי לרגע. שמעתי פעם משפט שאומר- 'אתה נכנס למועדון, מכבה את החיים, ומתחיל לחיות.' וזה בדיוק המשפט שננעץ במוחי מאז עד היום. תמיד רציתי לחוות את ההרגשה הזו, והנה זה סוף סוף קורה.
יצאתי לשכונה והתקשרתי ללורן. לורן הייתה החברה הכי טובה שלי עוד מגיל צעיר, ואיתה תמיד הרגשתי בנוח. איתה רציתי לצאת היום.
"היי, לינדז!" לאחר כ-2 צלצולים שמעתי את הקול השמח שלה מבעד לטלפון.
"לור! מה קורה, אחותי?" אמרתי בהתרגשות יתרה.
"מעולה, מעולה, מה אצלך?" היא השיבה בנועם.
"גם אצלי מעולה, איפה את?"
"אני בבית... מה.. למה?" נימת קולה הפכה למבולבלת ולחוצה באחת.
יכולתי להבין מהדרך שבה היא אמרה את זה, שלא מתאים לה שאני אבוא אליה. כנראה שהיא עסוקה.
"אממ..." כחכחתי בגרוני. "סתם.. את עסוקה או משהו?"
"אממ, האמת שכן, קצת.. אני תיכף הולכת לברבי׳ז.. למה?" נימת קולה לא השתנתה.
"באמא שלך, לור?!" לא התאמצתי להסתיר את החיוך שנמרח על פניי, או להנמיך את קולי לאור העובדה שהייתי באמצע הרחוב.
היא צחקה.
"באמא שלי, לינדז, למה את שואלת?"
"כי גם אני תכננתי ללכת, אחותי! זה מעולה, נלך ביחד!" אמרתי בהתלהבות והתרגשתי כל כך מהידיעה שאני הולכת לבלות במועדון לראשונה בחיי, עם החברה הכי טובה שלי.
הייתה לרגע שתיקה, היא לא דיברה. כנראה שהיא הייתה בשוק, הרי היא מכירה אותי. זאת אומרת הכירה אותי- השתניתי. מהיום אני לינדזי שיוצאת לבלות ולא נתקעת בבית בחוסר מעש.
"מה... את.. הולכת? כאילו, לברבי׳ז?" היא אמרה בבלבול מוחלט.
"כן, כן, אני יודעת שאת בשוק, לור... אבל תמיד רציתי ללכת למועדון מתישהו, שכחת? והחלטתי שזה יקרה היום, והפעם באמת.. יהיה כיף! בדיוק עכשיו יצאתי לשכונה, אז אני אגיע לבית שלך בעוד דקה בערך, רוצה שאני אבוא, נתארגן ונלך ביחד?" החיוך עדיין היה מרוח על פניי, ואני יכולה להישבע שזה לא הזיז לי. ואהבתי את זה.
"אממ.. לינדז, אני לא יכולה... בפעם אחרת טוב?"
בשניה הזאת, חיוכי דעך ברגע. "לא הבנתי, את לא יכולה לבוא לברבי׳ז?"
"לא... כאילו, אני באה לברבי׳ז.. אבל אני פשוט לא לבד בבית, אז.. ניפגש שם, טוב? גם קבעתי עם אמנדה שיותר מאוחר היא תבוא אליי.." היא התבלבלה ונימת קולה נשמעה לי לחוצה מהרגיל, שוב.
"לא הבנתי עדיין מה הבעיה שאני אבוא, לורן. את מוכנה להסביר לי? את יודעת שאני מתה על אמנדה." אמרתי בחשדנות וכאן כבר התחלתי להתעצבן. הייתי כמעט בטוחה שהיא שיקרה לי, כבר מאותה השניה. אני לא אוהבת שמשקרים לי, ואני לא אוהבת שחושבים שאני טיפשה מספיק בשביל לקנות שקר עלוב כמו זה.
"תשמעי, אני חייבת לזוז, באמת, אני אדבר איתך בברבי׳ז, נשיקות, אוהבת אותך!"
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. "מה?! את לא הולכת לנתק את השי..."
לא הספקתי אפילו להשלים את המשפט הארור. העצבים בערו בי ולחיי התלהטו. היא ניתקה לי את הטלפון בפרצוף. ידעתי שתחושות הבטן שלי לרוב נכונות, וכאן הן הוכיחו את עצמן שוב. אבל אני יודעת על לורן כמעט הכל- מה הצבע האהוב עליה, הפטישים המוזרים שלה, סוג האנשים שהיא אוהבת ושונאת, ואפילו איך היא קראה לדובי שלה כשהייתה בת 7. אז מה לעזאזל היא יכולה להסתיר ממני?
החלטתי שאני הולכת לגלות מה בדיוק עכשיו. זאת אומרת, לנסות לגלות... המשכתי להתקדם בהליכה מהירה לכיוון הבית שלה, כשהשמש היוקדת גרמה לפניי לבעור בנונשלנטיות. כשהגעתי לכניסה לביתה ראיתי מיני-ג׳יפ כסוף חונה ליד המאזדה הלבנה של ההורים שלה. הג׳יפ הזה היה נראה לי מוכר, אבל לא באמת הצלחתי לזהות מאיפה. יש איזה מיליארד ג׳יפים כסופים בעולם, לא?
לא רציתי לדפוק על הדלת; אם אני אדפוק על הדלת, לורן תפתח לי אותה, ובטח איכשהו תצליח להחביא את מה שהיא מסתירה ממני. או את מי שהיא מסתירה ממני. אז הלכתי לכיוון החלון של החדר שלה. בבית שלה יש רק קומה אחת, והחדר שלה נמצא משמאל לדלת הכניסה. שמעתי רעשים מהחדר שלה, אבל לא זיהיתי בדיוק אילו רעשים הם היו. הווילון היה פתוח למחצה, למזלי, אז יכולתי להציץ ולראות מה קורה שם. התכופפתי והרמתי את ראשי לאט לאט. ראיתי את לורן, על המיטה. היו עליה זרועות של גבר, והוא התחיל לנשק אותה בפה, אחר כך בצוואר. שמעתי צחקוקים; הם נראו מאושרים. אבל... מי זה לעזאזל, ולמה הוא מנשק אותה? ולמה לעזאזל היא ניסתה להסתיר אותו ממני? צמצמתי את עיניי כדי לנסות ולזהות מי זה, אבל לפני שהצלחתי הוא הסתובב בבת אחת לסגור את הווילון לחלוטין. באותה שניה התכופפתי שוב בלי לחשוב פעמיים. קמתי מהר כדי לנסות ולהספיק לראות חלק ממנו, מהגוף שלו, אולי זה ייתן לי כיוון. הוא הפנה את הגב שלו אליי וראיתי משהו. התקרבתי אפילו יותר לחלון כדי לראות בצורה ברורה יותר. פאק, לא. לא יכול להיות. אין סיכוי שלורן הייתה עושה לי את זה. אין סיכוי. אנחנו מכירות יותר מדי זמן בשביל שהיא תעשה לי את זה. זה היה קעקוע על הגב שלו- קעקוע של מפתח סול. כמו השם שלו, סול. או שלא? אין סיכוי. הוא בטוח לא היחיד בעולם עם קעקוע כזה בגב. יכול להיות שזה לא הוא. או שכן? לעזאזל. המחשבות הטריפו אותי.
בדרך כלל אני לא אחת שעושה סצנות, לא מדברת יותר מדי, האני של לפני שנה הייתה הולכת משם, ומתנהגת כאילו הכל כרגיל, בעצם מתחמקת מהמציאות ומעמידה פנים ששום דבר מזה לא באמת קרה. אבל כמו שכבר אמרתי- השתניתי, והתבגרתי. ואני שמחה שזה קרה.
ועכשיו, בא לי לעשות חתיכת סצנה. אם זה באמת סול, בשבילי הילדה הזאת תהיה מתה. אין יותר לורן אג'קומב אם זה סול. וכל השנים של החברות שלנו ייקברו באדמה כלא היו, אני נשבעת.
קפאתי באותו רגע, אבל לעזאזל, אני חייבת לראות אם זה הוא. אסור לי לתת לפחד המפגר הזה לאכול לי את החיים. ניענעתי את ראשי, מנסה לחזור בחזרה למציאות. הלכתי לכיוון דלת הכניסה ודפקתי עליה פעמים אחדות בעדינות. לאחר חמש שניות בערך היא נפתחה ואמא של לורן, קייט, עמדה בפתח וחייכה. הוקל לי שהיא פתחה את הדלת ולא לורן; זאת אומרת ששום דבר לא הולך להסתתר ממני.
"לינדזי, היי!" היא הניחה יד על כתפי. "טוב לראות אותך! מה שלומך, איך מייקל?" היא שאלה בנימה אכפתית.
"אממ, הוא בסדר.. קצת יותר טוב, תודה." השבתי בחיוך רחב. "לורן בבית?" שאלתי את השאלה הזו מתוך נימוס בלבד. נימוס כלפי קייט.
"בטח, תיכנסי פנימה. חום אימים בחוץ! באת לכאן ברגל?!" עיניה הבהירות נפערו.
גיחכתי קצת. "כן, 3 דקות הליכה לא יזיקו לי..."
היא צחקה ואמרה שבסוף לא יישאר ממני כלום. השבתי לה ב:"אל תגזימי..." ועוד חיוך מתוך נימוס, וסיימנו את השיחה הקצרה הזאת. אמא של קייט חמודה אמיתית. חברותית, אכפתית, דואגת... אמא שבאמת אוהבת אנשים, אמא טובה. היא מעין מודל לחיקוי שלי, אחרי אמא שלי. הלכתי לכיוון החדר של לורן, ועצרתי על מפתן דלתה הסגורה. עדיין נשמעו אותם רעשים. צחקוקים.. לחישות.. קפאתי במקום. פשוט עמדתי שם, מול הדלת הסגורה, כמו פסל, בזמן שהדמעות חנקו לי את הגרון. 'תחזרי למציאות, טיפשה. ברצינות, את הולכת לבכות על זה? גם אם זה באמת סול, למה לעזאזל אכפת לך? הוא כבר היסטוריה. הוא היה פרק גדול בחיים שלך, נכון, ובזכותו הרווחת שיעור לחיים. אז אם זה באמת הוא, שייחנקו ביחד, היא והבן זונה הזה.' אמרתי לעצמי בלב, למרות שעדיין הייתי קפואה במקום.
"הכל בסדר, מותק? היא בטוח בפנים, את יכולה לדפוק על הדלת.." קייט אמרה, מבולבלת מעט, כשראתה אותי תקועה באותה הנקודה.
עדיין הייתי משותקת. למרות הכל, פחדתי לדפוק על הדלת הזאת. פחדתי שלורן תפתח אותה. פחדתי לראות את הבעת הפנים שלה כשהיא תפתח אותה. פחדתי שאם זה סול, בטח החיוך הזה שלה, המושלם, ידעך בשניה, והבעת פניה השלווה תהפוך פתאום להבעת פנים רצינית ולחוצה. ואז היא תנסה להסביר.
"כן, הכל בסדר... פשוט תקפה אותי פתאום מיגרנה." השבתי לקייט בחיוך ובלעתי את רוקי. היא הציעה לי מים ואמרתי לה שלא צריך. ואז, אזרתי את כל האומץ שהיה לי ודפקתי על הדלת.

****

היי לכל הקוראים האהובים שלי :* טוב אז, הפרקים האלו והבאים (בערך 1-6) נכתבו מלפני המון המון זמן (מי שקורא את זה ולא עכשיו, התאריך הוא ה-26 ביולי 2015 והם נכתבו בערך מלפני חצי שנה, חלק אפילו מלפני יותר זמן😀).

בקיצור הנקודה שלי היא שהפרקים האלה הרבה פחות מעניינים וכתובים בצורה פחות טובה מהפרקים הבאים, אבל...

עכשיו חופש גדול! כמו שאתם יודעים, ויש לי הרבה זמן פנוי... אז אני מנסה לשפר כל פרק ישן ולהוסיף/למחוק דברים מסויימים בלי לשנות את כל העלילה שבפרק לאלו שכבר קראו את הפרקים האלה.

ובנוסף, אני יכולה להבטיח לכם שהרבה דברים יקרו בפרקים הבאים והם יהיו הרבה יותר מעניינים מאלו.

זהו, פה סיימתי את דבריי 😀. חופש נעים ומאחלת לכם שתהנו מהסיפור! כל דבר שאתם רוצים לומר, על הסיפור או סתם ככה לדבר, אתם מוזמנים להגיד לי בפרטי או לכתוב לי בתגובות.
אוהבת אתכם ❤️.