אהבה בוערת

פרק 13- האמת

אור השמש שנכנס מבעד לתריסים המעופשים ונח על פניי סימן לי שהבוקר הגיע. פקחתי את עיניי באיטיות, הכל סביבי היה מטושטש עד שדברים התחילו להתבהר במוחי.
הסתכלתי סביבי; אחיות בכל מקום, אלונקות, מיטות מלאות באנשים חולים... כן, אני עדיין בבית החולים. הרגשתי מגע נעים על כף ידי, הסתכלתי וראיתי יד בצבע שחום משלי, שגררה את מבטי אל פניו של ג'קסון. הוא ישב על הכיסא שנמצא לצד מיטתי, עיניו עצומות וראשו מוטה הצידה. אני לא מאמינה שהוא העדיף לבלות איתי את הלילה בבית חולים על פני כל דבר אחר... תחושת אושר הציפה אותי; מישהו שבאמת אכפת לו ממני כל כך, ושלעולם לא ירפה ממני לא משנה מה, צץ בחיי.
אבל רגע, מה עם סול? מה איתו, לינדזי? למה היית חייבת להכניס את המחשבה המטופשת עליו למוח שלך, למה?!
אני כל כך פתטית... למרות כל מה שהוא עשה לי, אני עדיין מאמינה שהוא אוהב אותי. למרות הכל, אני עדיין חושבת שהגורל עוד יחבר בינינו מחדש. אני כל כך פתטית. אולי פתטית, אבל אני לא סמרטוט. את מוחקת אותו מהמוח שלך לינדזי, ואת לא נותנת לו את התענוג לנצח ולקבל אותך בחזרה. לעולם לא.
"בוקר טוב, נסיכה." ג'קסון אמר בפתאומיות וקטע את הרהוריי, מה שגרם לי לקפץ קלות בבהלה. קולו היה צרוד מן הרגיל בגלל הבוקר.
"הבהלת אותי!" קראתי בחיוך שלא עצרתי מלהסתיר.
"ממ.. מי היה מאמין שיום אחד אתעורר ליד מלאך? לעזאזל, אני כל כך בר מזל..." הוא אמר בחצי חיוך ועיניים נוצצות בזמן שהעביר בעדינות קווצת שיערות אל מאחורי אוזני.
צחקתי כשהסומק לא איחר להגיע אל לחיי. "אל תגזים..." אמרתי במבוכה.
"אני לא." הוא אמר והדביק נשיקה מהירה על שפתיי.
חייכתי, מבוישת.
"איך את מרגישה?" הוא שאל בקול נעים.
"בסדר... יותר טוב." השבתי בחיוך.
"טוב, בייב, אני צריך ללכת הפעם לבית הספר... יש לי מבחן בפיזיקה."
בייב. מוזר לשמוע את הכינוי הזה לא מפיו של סול.. הרגשתי דקירה קלה מהמחשבה הזו.
"אוקיי... בהצלחה." אמרתי בחיוך קל.
"תודה.. אוהב אותך." הוא חיבק אותי בחוזקה למשך כמה שניות ואז יצא מבית החולים.
אוהב אותי.. באיזו מהירות הוא אמר את זה... גם את צמד המילים האלו לא שמעתי יוצא מפה של מישהו חוץ מאמא שלי או סול.
סול... אני משחזרת במוחי את אירועי אתמול. יכול להיות שהגזמתי בתגובתי? אני זוכרת שהסתכלתי אל תוך עיניו הכחולות, ולא ראיתי דבר מלבד עצב, חרטה, ואפילו דמעות. לעזאזל, העיניים שלו. אני יכולה לכעוס עליו על כל כך הרבה דברים, להסתכל אל תוך עיניו ופשוט לשכוח את הכל. אבל די. את יודעת שהוא פגע בך הרבה יותר. את יודעת את זה. הוא לא שווה את זה. תשנני את זה בראשך, הוא לא שווה את זה...

השעה הייתה 17:23 כששיחררו אותי מבית החולים. אמא אספה אותי, ומשם המשכנו הביתה.
פתחנו את דלת הכניסה והדבר הראשון ששמענו היה קול צחוקו של מייקל שהיה בקומה השניה, והדהד בכל רחבי הבית.
חייכתי מיידית. אני תמיד מחייכת כשאני שומעת ילדים צוחקים. לדעת שלהם טוב, עושה גם לי טוב...
עליתי מיד במדרגות עם חיוך חושף שיניים ופרצתי אל חדרו שהיה סגור. "מה כל כך מצחיק אותך, איש ק..." מילותיי נקטעו וחיוכי דעך ברגע, כשראיתי גב חשוף עם קעקוע של מפתח סול, מייקל יושב עליו, צוחק, בזמן שנותן לו מכות חלשות עם אגרופיו הקטנים.
"מ-מה.." מילותיי נתקעו וליבי הלם אפילו חזק יותר.
לא היו לי מילים להוציא. פתאום הכל נמחק, נשכח ממוחי כשראיתי את הסיטואציה הזאת.
זאת בדיוק הסיטואציה שדמיינתי במוחי בזמן שהיינו זוג; מייקל מחלים מהמחלה, סול משתגע איתו ביחד, ואני? אני מסתכלת מהצד ולא יכולה להוריד את החיוך מפרצופי... רק שזה קצת שונה במציאות; מייקל לא החלים. אני וסול לא זוג. והחיוך ירד מפרצופי בשניות. מה סול עושה כאן? חלק ממני קיווה שהוא בא בשביל לרדוף אחריי, וחלק ממני קיווה שהוא בא כדי להגיד לי שזה נגמר ושהוא עוזב את העיר. או מתרחק ממני פיזית. כי אני צריכה את זה.
מייקל נאנח בצחוק. "צרות בגן עדן?" הוא שאל עם הקול המעט ילדותי והמתוק שלו. "אני אשאיר אתכם לבד..." הוא גיחך ויצא מהחדר אחרי שפירעתי מעט את שיערו החום כשעבר לידי.
"מ-מה אתה עושה פה?" שאלתי בלב הולם, מביטה לכיוונו, אך לא ישירות לעיניו.
"תירגעי. באתי בשביל מייקל." הוא אמר בקול קר ולא הביט בי.
אם לומר את האמת, מייקל תמיד אהב את סול, אז כנראה שהוא באמת הגיע בשבילו, ולא בשבילי כמו שרציתי לחשוב...
"אה.. א-אוקיי.." אמרתי, בולעת את רוקי כשבדיוק נשמעו דפיקות בדלת הכניסה.
שמעתי את הדלת נפתחת, מעט דיבורים, ואז צעדים במעלה המדרגות, ושמעתי גם זמזום חלוש של שיר לא מוכר.
"בייב?" שמעתי את קולו הצרוד מעט של ג'קסון.
שיט. שיט. שיט!! מה הוא עושה כאן?!
לא הספקתי אפילו לצאת מהחדר ולגשת אליו, כי הוא הקדים אותי ונכנס אל המקום שבו היינו אני וסול- חדרו של מייקל. יש בזה קצת חוצפה, אם חושבים על זה. להיכנס ככה אל תוך חדר לא מוכר, אפילו בלי לדפוק על הדלת? ועוד בפעם הראשונה שהוא נמצא בבית הזה? תחושה לא טובה הציפה את בטני.
לעזאזל. איך אני הולכת להסביר לסול מי זה ג'קסון ולג'קסון מי זה סול?! לעזאזל, לעאזאל!
"היי! מה, מה אתה עושה פה?" שאלתי את ג'קסון בנימה מבולבלת.
הוא לא הגיב. הוא שלח אל סול מבט נוקב וזועם, ושתק. מבטו היה רצחני. זה היה נראה כאילו נוכחותי הייתה הדבר היחיד שעצר אותו מלירות בסול כדור היישר אל תוך הלב.
רגע, למה בעצם? הם מכירים?!
הסתכלתי על פניו של סול, והייתה לו הבעת פנים דומה לזו של ג'קסון. זה אישר את שאלתי- הם מכירים.
"מה הוא עושה פה?!" ג'קסון שאל באגרופים קפוצים.
"בייב? באמת, לינדזי?" סול חייך בהתגרות. "מי היה מאמין שתשמעי את זה מפה אחר ולא ממני, מתישהו..."
"מה?!? בן של זונה!" ג'קסון אמר ובלי התראה מוקדמת התנפל על סול באגרופיו.
"היי, היי!" צעקתי וניסיתי להפריד ביניהם. "די. תפסיקו!!!"
הם המשיכו להתקוטט.
"תפסיקו!!!!" צרחתי בכל כוחי והם הפסיקו מיד, מביטים בי במבט שעדיין היה כעוס.
ג'קסון הביט בפרצופו של סול וירק עליו. "זה עוד לא נגמר. אתה עוד תשלם על זה, חתיכת שמוק." הוא סינן לעברו בגועל.
"מה יש לכם?!" שאלתי בבלבול.
"לינדזי? את באמת יצאת עם הבן זונה הזה?!" ג'קסון אמר לעברי בקול חלש יותר.
באתי לענות אבל סול הקדים אותי ונחר בבוז. "לינדזי, את באמת יוצאת עם המהמר הכפייתי הזה?" הוא חייך חיוך ארסי.
מה? מהמר כפייתי? הסתכלתי על ג'קסון בשאלה.
"אחר כך, בייב." הוא לחש וליטף את שיערי.
"אחר כך, בייב." סול חיקה אותו בקול נשי ומזלזל. "למה אחר כך, ג'קסון? אתה מפחד ממני?" הוא שאל בהתגרות.
"אתה הדבר האחרון שמפחיד אותי, חתיכת חרא." ג'קסון השיב לעברו.
"טוב, תפסיקו!" אמרתי. לא יכולתי לסבול את זה עוד. "מאיפה אתם מכירים בכלל?!"
"תני לג'קסון לספר. עוד שקר נוסף לערימת השקרים שהוא מכר לך." סול אמר.
"סתום את הפה!" ג'קסון תקע בו מבט רצחני אפילו יותר ממקודם.
לפתע מייקל הגיח אל תוך החדר וכל מבטינו הוסבו אליו. "מה הולך פה?" הוא שאל בבלבול, הסתכל על שלושתינו ואז חייך. "הו... משולש אהבה!!"
גיחכתי וניענתי את ראשי. "בוא תיכנס, מייקי, בדיוק סיימנו כאן." אמרתי ויצאתי מחדרו לכיוון החדר שלי. בלי ג'קסון, ובלי סול. מעניין אם אחד מהם יציץ בחדרי פתאום.
נשכבתי על המיטה, עוצמת את עיניי, מניחה את זרועי על ראשי ההולם, ונותנת למחשבות לרוץ במוחי.
"היי.. אני יכול?" ג'קסון שאל מתוך הרווח שהיה בין הדלת למשקוף.
הנהנתי לעברו פעם אחת והוא נכנס ונשכב לידי. שנינו הבטנו בתקרה, שותקים.
"לינדזי..."
"ג'קסון..." אמרנו כמעט ביחד. גיחכנו מעט.
"את קודם." הוא ביקש.
"מה היה הקטע הזה... מה ש-שסול אמר.. מהמר כפייתי?" שאלתי בחשש. זה היה הדבר הראשון שהפריע לי.
הוא נאנח. "פעם... הייתי מהמר.. ו.. יצא מצב שכמעט הפסדתי את כל הכסף של המשפחה שלי... זהו. אני כבר לא מתעסק בזה מאז." הוא אמר בקול חסר רגש.
הנהנתי בהבנה. "אוקיי... ומאיפה שניכם מכירים?"
לסתו התהדקה. "הוא היה מהמר איתי לפעמים... והוא זיין את אחותי ואז ברח, כמו פחדן אמיתי. את לא מתארת לעצמך מה קרה לה... היא הייתה שבורה. היא חשבה שהוא באמת אהב אותה, ואז הוא ברח."
דקירת כאב הגיעה לבטני ועיניי נצצו למשמע המשפט הזה- 'זיין את אחותי ואז ברח.' לא יכולתי לחשוב על זה. ועוד יותר לא רציתי לדעת אם זה קרה בתקופה שהיינו זוג.
"מ-מתי זה קרה?" שאלתי בחשש ברור.
"לפני כשנה." הוא אמר ומיד הרגשתי איך צמד המילים האלו שוברות לי את הלב לשני חצאים. לפני שנה. לפני שנה היינו ביחד. אני זוכרת שהיו ימים שהוא לא היה עונה לי, אבל בחיים לא חשבתי שזה היה כי הוא הלך לשכב עם מישהי. אני כל כך מטומטמת.
הדמעות לא איחרו לבוא. הסטתי את ראשי ימינה, כדי שלא יראה אותי בוכה.
"אוקיי," אמרתי ומחיתי את אפי בשקט. "ולא ידעת שהיינו ביחד?"
הוא נד בראשו בשלילה. "הוא מעולם לא הזכיר משהו כזה..."
עוד מספר מילים שדוקרות אותי עוד, ועוד קצת. בכל הגוף.
"לינדז... תסתכלי עליי." הוא ביקש בעדינות. מחיתי דמעות תועות מעיניי והסתכלתי אל תוך עיניו החומות. "אני אוהב אותך, באמת... אני לא מוכן שהאידיוט הזה יהרוס לנו הכל." הוא ליטף את לחיי.
הנהנתי בהסכמה. הוא חייך ועטף אותי אליו עם שתי זרועותיו.
וככה שכבנו שנינו, בלי לומר מילה. הכל היה נראה בסדר פתאום. בסדר, אבל לא מושלם...