השעון המעורר שלי בטלפון זמזם את השיר האהוב עליי- Riptide, וכיביתי אותו מיד כשהיו בי מספיק כוחות לזוז. הסתכלתי על השעה. 06:31. 'קומי, לינדזי, בית הספר לא יכול לחכות לך יותר...' קול קטן משועשע וציני אמר במוחי. 'למי אכפת מסול? יש לך בית ספר היום, יש לך דברים על הראש, יש לך מחשבות לחשוב עליהם שלא קשורות אליו... צאי מהמיטה כבר.' הקול המשיך לדבר אליי (הפעם לא בציניות) אך הגוף שלי סירב לזוז והעיניים סירבו להיפתח. הכרחתי אותן להיפתח לרגע כדי לבדוק את המערכת שלי להיום. יום רביעי..
שעתיים ביולוגיה
שעתיים ספורט
ושעתיים אומנות
'שנישאר בבית היום?' הקול חזר לראשי. לא. אני לא נשארת בבית היום. אני לא הולכת להישאר בבית רק בגלל בן אדם אחד מסכן. במיוחד כשהבן אדם הזה הוא סול. הסתכלתי שוב על השעון בטלפון שלי שהראה 06:48. וואו, המחשבות האלה ביזבזו לי יותר זמן משחשבתי.
קמתי מהר מהמיטה והלכתי למקלחת, צחצחתי שיניים וזרקתי על עצמי חולצת בית ספר בצבע אדום, ג׳ינס כהה ונעלי סניקרס לבנות.
"את נראית טוב. את יודעת את זה.." אמרתי לעצמי מול המראה בקול חלש.
"גם אני יודעת את זה." אמא אמרה ועמדה בפתח הדלת עם חצי חיוך על פניה. "אמא..." אמרתי כשהסמקתי קלות, חייכתי והלכתי לחבק אותה. הסתכלתי לרגע על פניה העייפות ושמתי לב לשקיות השינה מתחת לעיניה, וחיוכי דעך.
"אמא.. לא ישנת הלילה?" שאלתי בקול דואג.
"אל תדאגי, מתוקה שלי, הכל בסדר. סתם, כאבי ראש קטנים..." היא לא הביטה ישירות לעיני ולא היה קשה לגלות שהיא משקרת לי.
"אמא, תפסיקי! תפסיקי לשקר לי! אני כבר בת 16 ואני יכולה להתמודד עם האמת, את יודעת. הכל בסדר עם מייקל??" שאלתי, לחוצה.
היא נאנחה קלות.
"הוא בסדר עכשיו, לינדז, אל תדאגי.. נלך לבקר אותו בבית החולים כשתסיימי את הלימודים." היא אמרה וליטפה את שערי.
כבר לא רציתי לשאול מה קרה ולמה שוב הוא אושפז, מסיבה פשוטה- לא רציתי לבכות על הבוקר. ולא רציתי להוסיף על עצמי דאגות (זה נשמע אנוכי... אבל עם כל האהבה שלי לאחי, אני דואגת לו ומטפלת בו בלי סוף, אז פעם אחת אני אדחה את זה לעוד כמה שעות...).
זרקתי על כתפי את התיק שלי ומיהרתי לתחנת האוטובוס שבמרחק דקה ספורה מביתי. יצאתי מהבית והלכתי לשם במהירות. כשהגעתי התיישבתי על המושב הצהוב. הוצאתי את הטלפון מכיסי והסתכלתי על הודעות חדשות שהתקבלו.
2 הודעות מלורן:
אחת בשעה 04:43-
'לינדזי... בואי נדבר. תעני, בבקשה...'
והשניה בשעה 05:11-
'לינדז.. בחייך! אנחנו החברות הכי טובות!! אני באמת יכולה להסביר הכל בקשר לסול אם רק תתני לי לדבר... בבקשה ממך, תחזרי אליי...'
כלבה. אז סול כבר דיווח לה על המפגש הקטן בינינו אתמול. נאנחתי קלות. 'עוד מישהו רוצה לתקוע לי סכין בגב?' חשבתי לעצמי ושיננתי בראשי שוב ושוב את המשפט 'תפסיקי לסמוך על אנשים'.
נעלתי את הטלפון והכנסתי אותו בחזרה לכיסי בזמן שהאוטובוס בדיוק הגיע ונעצר לצידי. עליתי עליו והתיישבתי במושב פנוי.
הנסיעה הרגישה לי כארוכה מן הרגיל וכשסוף סוף האוטובוס עצר בתחנה מול בית הספר וירדתי ממנו, גל של חום היכה בפניי.
חציתי את הכביש ובדיוק אז ראיתי בן אדם מתקרב לעברי משמאלי. הגברתי את מהירותי ודהרתי אל עבר הכניסה לבית הספר. לא היה לי כוח להתמודד עם אף אחד עכשיו. או בכלל לדבר עם מישהו.
נכנסתי דרך הדלת בכניסה והלכתי במהירות לכיתה שלי. הסתכלתי על השעה בטלפון שלי. 08:07. או שהנסיעה באוטובוס באמת הייתה ארוכה, או שהלכתי ממש לאט, אבל ככה או ככה איחרתי ב7 דקות ועוד למורה הכי קשוח בבית הספר.
פתחתי את דלת הכיתה וכל המבטים הופנו אליי.
"סליחה על האיחור." אמרתי בקול שקט למר בל שהנהן לעברי כשקלטתי שגם דיוויד המנהל עומד לידו. מעניין מה הכיתה המשוגעת שלי עוללה הפעם והאם כבר הם קיבלו ממנו נזיפה קשה.
הלכתי לעבר כיסאי כשג׳וש כבר ישב במקום לידי.
ג׳וש היה הידיד-ההומו-הכי-טוב שלי. תמיד ייחלתי לידיד הומו והתחברנו כשהצטרף לכיתה שלנו באמצע השנה שעברה. לא קשה לנחש שהוא הומו... הקול שלו נשי, קצוות שיערו צבועות בסגול בהיר והוא מדבר לרוב על בגדים ושיער.
"היי." אמרתי לו בקול שקט וחייכתי לעברו.
הוא חייך לעברי חיוך די דואג ולא אמר מילה- דבר שמאוד לא אופייני לו, לא לדבר.
התיישבתי במקומי מופתעת עם גבות מכווצות מעט.
"מה פספסתי?" שאלתי אותו בלחישה.
ג׳וש פתח את פיו להגיד משהו אך דיוויד המנהל הקדים אותו.
"ובכן, אז כמו שאמרתי, הוא יגיע בקרוב... הוא חזר לעיר לפני כשלושה חודשים והתקשר אליי. הוא אמר לי שהוא נשאר בעיר וחוזר ללמוד אצלנו. שמחתי כל כך! אתם בטח התגעגעתם אליו מאוד. הוא בין התלמידים המוכשרים והחכמים ביותר שלמדו כאן. טוב יקיריי, אז זהו. תתייחסו אליו בכבוד... ואשמ.." הוא עצר את דבריו כשנער שרירי בגילנו נכנס אל הכיתה עם כובע מונח לצד על ראשו ופניו מעט נפולות אל הרצפה. כל המבטים (כולל שלי) הופנו אליו.
"הו, איזה צירוף מקרים!" אמר דיוויד כשקירב את הנער עם הכובע לצידו. "תלמידים יקרים, אני בטוח שרובכם כבר יודעים איך קוראים לו, אבל לחדשים שביניכם... תכירו את סול יאנג. תפוס לך מקום יקירי. יום טוב לכולם!"
ובדיוק כששמו חילחל בתודעתי, הרגשתי איך הלב שלי עוד שניה יוצא מהמקום.
כבר הזכרתי את העובדה שהגורל תמיד מחליט לדפוק אותי?
YOU ARE READING
אהבה בוערת
Romantikלינדזי מק׳קול היא עוד נערה רגילה בת 16 שביום בהיר אחד, מחליטה שהיא רוצה לצאת יותר. לבלות יותר, לחגוג יותר, ליהנות יותר. היא לא ידעה שאותו יום ישנה את חייה לחלוטין. כשהיא פוגשת בו שוב, בסול יאנג, האהבה הראשונה שלה, אהבת חייה, למען האמת, הכל משתנה. הכ...
