צאצא

לגימת אוויר

הימים עברו כל-כך לאט,שג'יין הייתה מוכנה להישבע שהם עושים את זה בכוונה. היא הרגישה בסדר,אבל לא היה נראה שזה עושה על אנה רושם. כל ניסיון לקום בחשאי סוכל על ידי החושים החדים של הנערה. פעם אחת היא תפסה את ג'יין רק בגלל הצליל שהרגל שלה השמיעה במגע עם הרצפה.

עם כל כמה שאני מעריכה את הדאגה,זה מתחיל כבר לעלות על העצבים! היא חשבה. הביקורים של מייקל וג'ון עזרו לה לשמור על שפיות.

אבל כמנהגו של הזמן,גם הימים הארוכים של רביצה משמימה במיטה חלפו.אחרי הרבה מאוד החמצות פרצוף ועוגה מובטחת אחת,אנה סוף-סוף נתנה לג'יין לצאת מהמיטה.

ג'יין הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ מרוב אנרגיה. היא תדלקה את עצמה בשני ספלי שוקו למזל,ומיד התחילה להתמתח במרץ.

"כבר כמעט שכחתי מה זה לעמוד לבד!"היא הכריזה,ורצה לכיוון החלון. הרוח הנעימה בהחלט הייתה תחליף ראוי לאוויר המחניק בחדר. היא לא אהבה להיות לכודה במקום אחד למשך זמן.

צמרמורת עברה במורד גבה.

"את מקשיבה לי?את לא צריכה להתחיל ישר לרוץ ככה אחרי שבקושי זזת במשך שבוע!צריך לחזור לתנועה בהדרגתיות."אנה הנידה בראשה.

ג'יין התנערה מהתחושה הלא נעימה."הדרגתיות זה לחלשים."היא אמרה בחשיבות עצמית. "גברים אמיתיים קופצים ישר על הרגליים!"

"את לא גבר."

"אל תבלבלי אותי עם עובדות!"

אנה הרימה גבה."אם את מבקשת."

לצאת לצאת לצאת לצאת

ג'יין הדביקה חיוך זחוח על הפנים ופתחה את דלת הכניסה לדירה.

"היי,חכי רגע!"אנה הופיעה לידה כהרף עין."את לא יכולה לצאת ככה לרחוב."

זה עבר את הגבול."אולי לא שמת לב,אבל אני לא עשויה מחרסינה ארורה!עברתי התמוטטות עצבים פעם אחת-פעם מחורבנת אחת!-ואני כבר לא כשירה להסתובב בחברה אנושית?"ג'יין הרגישה כאילו בלון שריכז בתוכו את כל התסכול של הימים האחרונים התפוצץ בתוכה.

"לא,אני התכוונתי..."

ג'יין קטעה אותה."אז התכוונת!למה בכלל את דואגת לי כל כך?!את בקושי מכירה אותי!אל חבר הילדות שלך את לא מתייחסת ככה,לעזאזל!"

אופס,יכול להיות שהיא לקחה את זה צעד אחד רחוק מדיי.

אנה עטתה הבעה מאובנת על פניה.

היא נשכה את שפתיה...והתחילה לצחוק.

הכעס של ג'יין התנדף כלא היה."היי,מה כל-כך מצחיק?"

הנערה השנייה ניגבה דמעות צחוק מעיניה."הסתכלת-הסתכלת איך את נראית?"

המבט התמה של ג'יין עבר אל בגדיה והתחלף באחד של בעתה טהורה.