צאצא

יום שני

בניגוד לכל הציפיות,מייקל קם למחרת בזמן.
שלא בניגוד לכל הציפיות,מה שהעיר אותו היה מערבולת קטנה של זרועות,רגליים ושיער בלונדיני.
"בוקר,ישנוני! בוקר,בוקר!"זוג עיניים ירוקות צוהלות פגש את עיניו.
"לוסי...לישון..."מלמל מייקל מתוך שינה.
"לא ולא,מר ישנון!יש לי הוראות מפורשות מאמא.אחרי שאני מתעוררת,לחכות רבע שעה ואז להעיר אותך."האנרגיה שקרנה מהילדה בת התשע יכלה בקלות לספק את כל צרכי החשמל של עיירה קטנה למשך כמה חודשים.
"בפעם האחרונה שבדקתי,הפירוש של ״להעיר״ לא היה לקפוץ על מישהו...."מייקל התמתח והוריד רגל אחת מהמיטה.
"אבל מה הכיף בלא לקפוץ?"הקוקיות שלה רק הגדילו את אווירת התמימות שאפפה אותה,והיא ידעה את זה.
"עוד כמה דקות שינה יקרות מפז,אחות.לא פחות ולא יותר."
לוסי כיווצה את פרצופה בהתמרמרות."זה לא פייר.אני באה אליך,קופצת עליך,מדברת איתך,ואתה עדיין אוהב את המיטה יותר ממני!"
מייקל שיפשף את עיניו.הוא הסתכל על האוויר במבט ריקני,ומשם עבר לאחותו.
"אז...יש משהו ספציפי שאת רוצה לארוחת הבוקר?"
החיוך שנמרח על פניה של לוסי היה גדול בהרבה ממה שהצדיק המצב.
"טוסט.אני רוצה טוסט."
"טוב,אני הולך לצחצח שיניים ואני בא."
"אל תשכח!טוסט!"
"בסדר,בסדר.נודניקית."
מייקל סחט אל המברשת שלו פס של משחה ודחף אותה אל הפה.מהמראה שמעל הכיור החזיר אליו מבט נער ישנוני,עם שיער בלונדיני קצר ועיניים ירוקות טרוטות מעייפות.
הוא ירק לכיור את המשחה והסתכל שוב על בבואתו.הוא תמיד חשב שתוספת גובה של עוד עשרה סניטמטרים לא תזיק לו,אבל נראה שהגנטיקה המשפחתית יצאה במקרה הזה כנגדו.
משהו הבזיק בזווית עיניו.הוא מצמץ.
"אני לגמרי הייתי צריך את הכמה דקות האלה.לגמרי."
הוא טרק את דלת השירותים מאחוריו.
------
הוא התיישב במקום בדיוק כשנשמע הצלצול.המורה עדיין לא נכנסה לכיתה,מה שמנע ממנו את הפריבליגיה לשמור על שתיקה.
"אז...ניק הנקניק מכה שנית?"שאל קול מאחוריו.
מייקל הסתובב באנחה."אתה ממש יודע להמתיק דברים,ג'ון.אני חושב שאתה צריך לשקול עבודה בתור אחות סיעודית."
ג'ון התיישב מאחוריו בהבעה מלאת חשיבות עצמית."תמיד חשבתי שאני אראה נורא בלבן.לא הצבע שלי.וחוץ מזה,כל הדיבורים שלי רק ידחפו את המטופלים עמוק יותר לחיק האלצהיימר."
הוא רכן קדימה.
"למרבה המזל,לא עליי אנחנו מדברים.דיברת עם בוב?"
"לפעמים אני תוהה אם יש לו נקניקיה במקום לב.הבנאדם פינה רק שלוש דקות מזמנו היקר לדבר איתי!אחרי שחילקתי בשבילו במשך חמש שעות ארורות קופונים!אפשר לחשוב מה מנהל מסעדה כושל כמוהו צריך כבר לעשות."
ג'ון נראה מהורהר."תקשיב,אתה לא חייב להישאר אצלו.שמעתי שפתחו בצד השני של רחוב-"
המילים של ג'ון נקטעו באחת שהמורה נכנסה.קשה היה להמשיך לדבר כשגברת פאולינג תוקעת בך מבט.האישה יכלה לנצח חתול בקרב מבטים,ואחרי זה להכריח אותו להעתיק חמישים פעם לדף "לעולם לא אתגרה יותר במורות".
שקט השתרר בכיתה כשהמורה נעמדה ליד הלוח.
"שבו."
רעש גרירת כיסאות מילא את האוויר.
"פתחו את הספרים בעמוד 37 וקראו-"
"סליחה,סליחה!איבדתי את הדרך,וזה היום הראשון,והכיוונים כאן מבלבלים ו..."
בפתח הדלת עמדה נערה.היא נראתה כאילו היא סיימה ברגע זה ממש שני מרתונים רצופים.שיערה השחור הגיע קצת אחרי כתפיה,ועיניה הכחולות היו בגוון כחול כמו הים.הרושם הכללי שהיא הקרינה היה של פיזור נפש מתנצל מעט.
הנערה לקחה נשימה עמוקה והמשיכה.
"אמרו לי שזאת הכיתה שלי,אבל לא פירטו בדיוק על מבנה בית הספר.אתם צריכים להתחיל לשים מפות בכל מיני מקומות בולטים כדי שאנשים לא ילכו לאיבוד."
כל הכיתה בהתה בה בפה פעור מעט.גברת פאולינג הייתה הראשונה להתעשת.
"ואת היא...?"
"ג'יין.ג'יין דאגלס."
"ובכן,גברת דאגלס,מה מעשייך כאן?"
ג'יין הורידה מכתפה את התיק והניחה אותו לצידה.
"אני באתי ללמוד.זה מה שעושים בבית-ספר,לא?"
"הכוונה שלי היא,מה את עושה כאן,גברת דאגלס?"
"המנהל אמר לי שזאת הכיתה שלי."
גברת פאולינג ניסתה להתעשת במהירות."ובכן,תמצאי לעצמך מקום לשבת.אני מקווה שיש לך את כל הספרים הנדרשים."
לא נדרשו לנערה יותר מעשר שניות כדי לאתר היכן יש מקום פנוי.בלי להתבלבל,היא הצניחה את תיקה ישר ליד מייקל והתיישבה לידו.

ולחשוב שהיום רק התחיל.

----------------------
ובכן,אני אשמח לשמוע את דעתכם על הפרק ועל הסגנון בכלל.ממש כמו מקודם -הערות,הארות או סתם חטיפים עדיין יתקבלו בברכה.

שחר.