צאצא

מעשה בנקניקיה

פרולוג מפוצץ הוא כמעט חובה,לא?ובכל זאת,הפעם נדלג על חובה מקודשת זאת.

כי סיפורנו,בכל הדרו,מתחיל דווקא בנקניקיה.

------------------------------------

בפעם המי-יודע כמה,עצר ליד מייקל ילד.מייקל עטה על פרצופו את החיוך המוצלח ביותר שלו.

"אבא,אבא!תראה!יש כאן איש שלבוש כמו נקניקיה!"

לשמע המילים,הוא הזדקק לכל השליטה העצמית שלו כדי לא לזרוק מעצמו את התחפושת הטיפשית ולרוץ לצעוק על המנהל.

"שלום!"אמר מייקל בחיוך רחב"אני ניק הנקניק!בואו לטעום הרבה נקניקיות טעימות בפינה של בוב!אנחנו נמצאים ממש כאן, בקצה הרחוב!אם תיקחו את השובר הזה,תקבלו הנחה של 10% ברכישת ארוחה!"

עיניו של הילד נדלקו.הוא חטף מידו של מייקל את אחד מהשוברים ורץ לאבא שלו.

"ושיהיה לך יום מנוקנק!"צעק אחריו מייקל.

כל צעקה שכזאת קירבה אותו אל סף הסיבולת שלו.אחרי הכל,להתחפש לנקניקייה בשביל למשוך ילדים זה השפל שבשפל.

"אני שונא את החיים שלי."

-------------

"אבל אני עושה את העבודה המזורגגת הזאת כבר חודשיים!בוא לקראתי כאן!"

חיוכו התמים של בוב רק הרתיח אותו עוד יותר.

"אבל אתה כל-כך טוב בזה.הילדים מתים עליך!ניק הנקניק,ידידו הנאמן של הילד הרעב."

"אל תחרטט לי במוח,בוב.שנינו יודעים יפה מאוד שיש המון נערים שיסכימו לעבוד בזה במקומי,ושאתה בסך הכל לא רוצה לראות אותי במסעדה."

בוב נעמד ונגלה במלוא הדרו.למרבה הצער,גובהו היה כמעט שווה לרוחבו.

"דיבורים כאלה,בחור,לא הולמים את ניק!אתה צריך להגיד תודה ולסתום את הפה.כמו שאמרת בעצמך,הרבה נערים בגילך היו הורגים בשביל ההזדמנות."

"בבקשה,בוב,בוא לקראתי.אפילו רק משמרת אחת במטבח ואחת בתחפושת.בבקשה."

בוב נפנף בידו בביטול."נדבר על זה מתישהו.עד אז,אתה ניק.קדימה,עוף לי מהעיניים."

מייקל קם וטרק מאחוריו את הדלת.

הוא ידע שהוא כנראה ישלם על זה ביוקר,אבל לא היה לו אכפת.מבחינתו,הדברים עברו כל גבול.הוא תפס את התיק השחור שלו ויצא

מהמסעדה.

------

התקרה של החדר לא השתנתה כהוא זה במהלך השנים.בכשמייקל היה בן חמש,אבא שלו עזר לו לתלות את אותם הכוכבים שעיטרו את התקרה עכשיו.אלה היו ימים שמחים יותר.

באנחה,מייקל עבר לשכב על הבטן.מחשבות שכאלה נטו לתקוף אותו אחרי ימים רעים,והיום לא היה יוצא מן הכלל.בנוסף על כל העסק עם בוב,אמא שלו נאלצה לעבוד משמרת לילה בבית-החולים.

לוסי הלכה לישון מוקדם,שלא כהרגלה,ומייקל רק חיכה לשינה שתחטוף אותו.

הבזק מילא את החדר,ואחריו רעם.

מייקל קם מהמיטה וניגש לחלון.בחוץ געשה סופה,מכה בחמתה את העיר ומטשטשת את הבניינים האפרוריים למסך אחיד של גשם.פה ושם הבזיק ברק מן החושך וכמו עצר את הזמן,מאיר על תמונות קפואות של עיר שטופה וחשוכה.

וכנגד כל הסיכויים ולמרות כל מה שקרה,מייקל מצא את עצמו מחייך.

-------------------------------------------

פרק ראשון,לא קורה הרבה.

תגובות,הארות,הערות וסתם חטיפים יתקבלו בברכה.

אם יש לכם בעיות במבנה הטקסט-את אלה אשמח לשמוע במיוחד.אני לא ממש מוצלח בקטע הזה.בנוסף,לא נכתבו כאן ממש מחשבות כי הפרק נכתב מהאייפוד שלי ואני לא יודע איך עושים אותיות נטויות כאן.

מקווה שנהנתם!

שחר.