צאצא

עשן וצללי לילה

"אז בסופו של דבר,היא טוענת שעוקבים אחרינו."ג'יין סיכמה.
"אם את רוצה לשים את זה ככה."

היא נאנחה.האם הבקשה הפשוטה ״לא להתגלות״ באמת כל כך בלתי אפשרית?

"טוב,אין לנו יותר מדיי מה לעשות בנושא חוץ מלשמור את הראש למטה.תחזור הביתה,נמשיך לדבר על זה מחר."
מייקל הנהן וקם על רגליו.היא ליוותה אותו אל הדלת,וחיכתה עד שצליל צעדיו היורדים במדרגות נחלש.

טוב,זה מעודד.
הקליק של נעילת הדלת נשמע מאחוריה.היא הלכה למיטה ונשכבה על הבטן,מקיפה את עצמה בכל הפונים שהיא רק יכלה לתפוס.
לעזאזל!מצאת לעצמך חתיכת זמן להיעלם,הצופה!

היא שנאה את תחושת חוסר האונים שהקיפה אותה,ויותר מזה את תחושת הבדידות.מייקל חשב שהעניין עם הפונים שלה היה פשוט ביטוי לילדותיות שלה,אבל האמת היא שהיא פשוט לא יכלה לסבול את המחשבה שהיא תישאר לבדה בבית הזה.

היא התהפכה,בוחנת את התקרה במבטה.
מייקל...הילד הזה היה עוד בעיה!הדאגה שלה כבר לא הייתה רק לשמור על עצמה,אלא גם לדאוג שהוא לא יגרום לעצמו להיהרג בדרך.
היא חבטה בכרית בתסכול.

הלוואי שיכולתי להישאר קטנה.בלי דאגות,בלי אחריות...

השבועיים האחרונים רצו שוב במוחה.היא הגיעה לעיר הזאת במטרה להוריד פרופיל,אולי אפילו להתנסות קצת בנורמליות. במקום זה הם התאפיינו בשרשרת ארועים שהמילה ״בלתי סבירה״ אפילו לא מתחילה לתאר.הסיכוי לפגוש צאצא חדש לחלוטין,שלא היה אפילו מודע לכוחותיו לא היה גדול.זה הרגיש כמעט כאילו איזה אל נקמן וקטנוני החליט להראות לה מה ה״נורמליות״ שלה שווה.

בלצבת!זו המילה שחיפשתי.מצב מבולבל.

ג'יין התגלגלה שוב ובהתה בירח דרך החלון.השמיים תמיד הרגיעו אותה.היא חשה שכל הדאגות לאט לאט נעלמות ואת מקומן תופסת קהות חושים מיוחלת.

היא חיבקה את טינקלס ונרדמה.
-------------------------
בוקר המחרת הגיח בתרועה,וג'יין כבר הייתה מוכנה ומזומנה לקבל את פניו.היא תמיד הייתה טיפוס של בוקר.
תוך כדי הכנת כוס שוקו,היא נזכרה שוב בלילה הקודם.

אנחנו צריכים לנצל את היום.עם כל הכבוד להורדת הפרופיל,העובדה שעוקבים אחרינו רק מגבירה את הדחיפות שבאימונים שלו.

היא נאנחה.מחשבות עגמומיות כאלה לא התאימו לארוחת הבוקר.מבט זריז בשעון גילה לה שהשעה 7:00-זמן מצויין ללכת ולהעיר את גוש-העצבים-חובב-השינה שהיה עליה לאמן.היא סיימה את כוס השוקו וסגרה בטריקה את הדלת.

היא הגיעה אליו מספר דקות מאוחר יותר,ולמרבה ההלם הוא אפילו פתח לה בעצמו את הדלת.הדרך הטובה ביותר לתאר את הבעתו הייתה איפשהו בין אומללות מוחצת לעצבנות כפייתית.